לספר לילדה
החלטנו שהגיע הזמן לספר לילדה על המחלה של אמא ועל מה שהולך לקרות. אנו עסוקים בלארוז את הבית,(כאמור החלטנו לעבור לבית הורי אשתי לתקופת הטיפולים), ומתחילים בטיפול כבר בשבוע הבא. שלשום הייתי עם האשה האמיצה שלי כשישבנו עם הילדה וסיפרנו לה מה שאפשר לספר לילדה בגילה. בלי למרוח ובלי לייפות אך גם בלי לעורר יותר מדי חרדה. היא הסבירה לה למה אמא עברה כ"כ הרבה בדיקות, למה אמא תהיה שוב בביה"ח, ולפעמים חלשה ועיפה, למה עוברים לגור עם סבא וסבתא, ולמה לאמא תהיה כנראה קרחת. ניסינו להדגיש את הזמניות של העניין ושבסוף אנו מקווים שהכל יהיה בסדר. בהתחלה הכל בסדר הילדה ממשיכה להתעסק בענייניה ואח"כ מבול של שאלות: "למה ביה"ח צריך את השיער שלך? ומה יעשו איתו? הם יחזירו לך אותו?" "יכאב לך?… יעשו לך זריקה? יש לך פצע? כואב לך פה? ופה גם?" "איפה אני אלך לגן?" "האם גם אני אהיה חולה?" ועוד שאלות רבות. ואשתי עונה בסבלנות ובהבנה על כל השאלות הקשות האלה, מנסה לתאר את הסיטואציה ולענות תשובה פרקטית לכל שאלה… אתמול בלילה הילדה מתעוררת באמצע הלילה בוכייה ומבועתת. כשהיא נרגעה התברר שהיא חלמה על מפלצת שטורפת את אמא. תוצאה כנראה של הצטברות תחושות אינטואיטיביות שהיא חשה כבר זמן. (בשבועות שאנו חשדנו בדקנו ולבסוף גם הבנו) וכעת האישור הסופי שהיא קיבלה מאתנו. 'טוב נו', אני חושב , 'הילדה צודקת יש מפלצת בגוף של אמא שלה'… האם טעינו?! אולי לא היה צריך לספר לה? אני יודע שדבר כזה אי אפשר להסתיר אבל… אשתי נשארת רגועה "זה היה הדבר הנכון לעשות אי אפשר להסתיר את זה ממנה וטבעי לגמרי שיהיו לה חרדות גם לנו יש פשוט ננסה להראות לה שאנו מתמודדים…" היא משתפת אותה בהכנות למעבר דירה , מחליטים על מסיבת פרידה מהגן ומוצאת את הזמן ללכת איתה היום ומחר לבריכה כדי להוכיח לילדה (וגם לעצמה) שהן עדיין יכולות לעשות יחד את כל הדברים שהן עשו קודם. "בטוחה שאת רוצה?" (חושש שהיא שוב עובדת מעל לכוחותיה, רק לפני זמן קצר היא עברה בדיקות מקיפות ומתישות) "כן, חשוב לי שבחודשים הבאים בזמן הטיפולים כשאני אוכל פחות לכייף איתה יהיו לה כמה שיותר זיכרונות טובים מאמא חזקה, בריאה ושמחה. חשוב לי להישאר בעמדת נתינה לגביה כמו כל אמא אחרת…" אשמח לשמוע ממי שיש לו ילדים (בכל הגילאים) איך הם מקבלים את המחלה והשינויים שנלווים לה. בינתיים היא יכולה להיות בעמדת נתינה אבל אין ספק שכל זה מהווה עומס לא קל לילדה. ברור שאני אבלה איתה הרבה זמן גם, ויהיו סבא וסבתא ודודים ובני דודים אבל זה לא תחליף לאמא. ומה יהיה כשהטיפולים יתחילו? אשמח לקבל עיצות. או לחילופין ברוח הימים האלה (שבוע הספר) האם יש ספר טוב לנושא?
החלטנו שהגיע הזמן לספר לילדה על המחלה של אמא ועל מה שהולך לקרות. אנו עסוקים בלארוז את הבית,(כאמור החלטנו לעבור לבית הורי אשתי לתקופת הטיפולים), ומתחילים בטיפול כבר בשבוע הבא. שלשום הייתי עם האשה האמיצה שלי כשישבנו עם הילדה וסיפרנו לה מה שאפשר לספר לילדה בגילה. בלי למרוח ובלי לייפות אך גם בלי לעורר יותר מדי חרדה. היא הסבירה לה למה אמא עברה כ"כ הרבה בדיקות, למה אמא תהיה שוב בביה"ח, ולפעמים חלשה ועיפה, למה עוברים לגור עם סבא וסבתא, ולמה לאמא תהיה כנראה קרחת. ניסינו להדגיש את הזמניות של העניין ושבסוף אנו מקווים שהכל יהיה בסדר. בהתחלה הכל בסדר הילדה ממשיכה להתעסק בענייניה ואח"כ מבול של שאלות: "למה ביה"ח צריך את השיער שלך? ומה יעשו איתו? הם יחזירו לך אותו?" "יכאב לך?… יעשו לך זריקה? יש לך פצע? כואב לך פה? ופה גם?" "איפה אני אלך לגן?" "האם גם אני אהיה חולה?" ועוד שאלות רבות. ואשתי עונה בסבלנות ובהבנה על כל השאלות הקשות האלה, מנסה לתאר את הסיטואציה ולענות תשובה פרקטית לכל שאלה… אתמול בלילה הילדה מתעוררת באמצע הלילה בוכייה ומבועתת. כשהיא נרגעה התברר שהיא חלמה על מפלצת שטורפת את אמא. תוצאה כנראה של הצטברות תחושות אינטואיטיביות שהיא חשה כבר זמן. (בשבועות שאנו חשדנו בדקנו ולבסוף גם הבנו) וכעת האישור הסופי שהיא קיבלה מאתנו. 'טוב נו', אני חושב , 'הילדה צודקת יש מפלצת בגוף של אמא שלה'… האם טעינו?! אולי לא היה צריך לספר לה? אני יודע שדבר כזה אי אפשר להסתיר אבל… אשתי נשארת רגועה "זה היה הדבר הנכון לעשות אי אפשר להסתיר את זה ממנה וטבעי לגמרי שיהיו לה חרדות גם לנו יש פשוט ננסה להראות לה שאנו מתמודדים…" היא משתפת אותה בהכנות למעבר דירה , מחליטים על מסיבת פרידה מהגן ומוצאת את הזמן ללכת איתה היום ומחר לבריכה כדי להוכיח לילדה (וגם לעצמה) שהן עדיין יכולות לעשות יחד את כל הדברים שהן עשו קודם. "בטוחה שאת רוצה?" (חושש שהיא שוב עובדת מעל לכוחותיה, רק לפני זמן קצר היא עברה בדיקות מקיפות ומתישות) "כן, חשוב לי שבחודשים הבאים בזמן הטיפולים כשאני אוכל פחות לכייף איתה יהיו לה כמה שיותר זיכרונות טובים מאמא חזקה, בריאה ושמחה. חשוב לי להישאר בעמדת נתינה לגביה כמו כל אמא אחרת…" אשמח לשמוע ממי שיש לו ילדים (בכל הגילאים) איך הם מקבלים את המחלה והשינויים שנלווים לה. בינתיים היא יכולה להיות בעמדת נתינה אבל אין ספק שכל זה מהווה עומס לא קל לילדה. ברור שאני אבלה איתה הרבה זמן גם, ויהיו סבא וסבתא ודודים ובני דודים אבל זה לא תחליף לאמא. ומה יהיה כשהטיפולים יתחילו? אשמח לקבל עיצות. או לחילופין ברוח הימים האלה (שבוע הספר) האם יש ספר טוב לנושא?