במע' אירופה לא אוהבות אותנו האליטות השמאלניות
בתקשורת, באקדמיה, בפוליטיקה, בממסד הכנסייתי... אלה שמקובל לכנות אותם "הדור של 68". מדובר בקבוצות של אנשים שהחלו את דרכם בתנועת המחאה של הסטודנטים והמשיכו במעלה הממסד עד שכיום, כשהם מתקרבים לגיל הפנסיה, הם מחזיקים בידיהם חלק גדול מהשליטה במוסדות האלה. האנשים האלה עברו אינדוקטרינציה שמאלנית-קומוניסטית כזאת או אחרת ובמשך הזמן הלבישו עליה מעטה של 'מכובדות'. השנאה שלהם לישראל דומה לשנאתם לארה"ב. במקרה של ישראל נוספת לשמאלנות ה'רגילה' גם האנטישמיות שהם, בתור שמאלנים מדופלמים, סבורים שהם משוחררים ממנה. המצב שונה לחלוטין במזרח אירופה היכן שהאליטות מורכבות מאנשים שנאבקו שנים רבות בקומוניזם והם לא יכולים להריח את השמאלנות מקילומטרים. שם דווקא יש אהדה גדולה לישראל. גם במערב אירופה התמונה בכלל לא אחידה. להיפך, בניגוד לאליטות העם הפשוט - פועלים (אנשי עמל, לא עסקנים שמאלניים של האיגודים המקצועיים), בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי כלכלה, אינטליגנציה טכנית וכד' הרבה יותר תומכים בישראל מאשר בערבים. אבל הם לא באים לידי ביטוי בתקשורת ובאקדמיה. אבל גם באליטות מתחוללים שינויים. מגיע דור חדש שלא עבר את שטיפת המוח השמאלנית של שנות ה-60-80 וצמח לתוך המציאות של קריסת הקומוניזם ופריחת הדמוקרטיה, השוק החופשי וההיי-טק. הדור הזה מרגיש מאויים ע"י האיסלאם הפונדמנטליסטי וע"י הטרור הערבי-איסלאמי המגיע יחד עם ההגירה המוסלמית-ערבית למערב אירופה. האנשים האלה הרבה יותר פתוחים כלפי ישראל הנתפסת כחלק של העולם החופשי המתקדם והדמוקרטי לעומת הערבים-איסלאמים הנתפסים כאיום על החברה החופשית.