לעיניים שאני לא אשכח לעולם
הלכתי בשביל. ילדה קטנה ותמיה. עוד סם ילדה עצובה. סיימתי יום לימודים בכית ד´, רבתי עם חברות והייתי עצובה. גמעה זלגה מעיני וירדהלמטה למטה במורד הלחי שלי. כבר אז חשבתי כמה החיים מסובכים. רציתי שמישהוירגיש בחסרוני, רציתי שמישהו ידע שאני לא שם ושזה מפריע לו, רציתי גם להיות לבד, אני ועצמי. לחשוב. להתגבר, ולא להגיע הביתה עצובה. כשאני מגיעה הביתה עצובה, תמיד חוקרים אותי ממש כאילו פשעתי, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. תמיד כעסו עלי כשרבתי עם חברות. תמד אנ הייתי לא בסדר. אז ידעתי, שאני ארד מהאוטובוס ואלך לגן המשחקים, אתנדנד קת, אחשוב על מה שקרה, ארגע, אפסיק לבכות וכשאגיע הביתה, אני אגיע רגועה וגם קצ באיחור ואולי אני אזכה למילה חמה, משהו כמו "יעלי, היית חסרה לנו, דאגנו לך...". התנדנדת עו הדמעה ההיא זלגה מעיני והתחתל לראות הכל טושטש כל כך. הפנים שלי היו אדומות וראשי היה שפוף, הרגשתי כל כך רע עם עצמי, שזה מדהים. פשוט ידעי שאחרי שרבתי איתם (גם אם זו מריבה של בנת בכיתה ד´ שנגמרת אחרי שעה) לא נשאר לי אף מקום בו אני יכולה להוריד את מהשיש לי על הלב. פשו נשארתי אני בודדה בעולם. ילד אחד מיתה ט´ בא עם סיגריה ובירה ואיזה בלונדינית והם רצו את הנדנדה, עזבתי אתהועברתי לשבת על אזה סלע, שחקת בעפר שמתחת לרגלי. פתאום ילדים שגדולים ממני בשנה הגיעו על אופניים, רכבו מאחורי. ה ראו אותי וזה היה כל כך ברור שאי בוכה, כל כך ברור שרע לי ע הנשמה, והם התחילו לצחוק עלי, זרקו עלי אבנים קטנות, הרידו כפת. לבסוף, דחפו אותי מהסלע ואני נפלתי לאדמה ונקרעו לי המכנסיים. יותר מכאב המכה, והידיע שעכשיו עלי גם לתרץ מכנס ג´ינס קרוע, כאב ל על הלב- מה הם רוים ממני חשבתי? אני- הייתי כמעט משכעת, שאני לעולם לא אהה גדולה. כי מה כל כך שווה בלקבל את הכוח ולנצל איתו ילדיםקטנים. הייתי מוטת על הריצפה, ולא הצלחתי להירגע. דמעות נקוו בעיני, והייתי כל כך לבד. פתאום מאחורי הגיחה ילדה קטנה, וחיבקה אותי. ילדה בת ארבע או חמש ראתה אותי, שכל כך רע ל ופשו נתנה לי חיבוק- הדבר שהכי הייתי זקוקה לו. ואז- הסתכלה עלי במבט שכל מה שהוא אומר "אני אוהבת אותך" היא ישבה לידי עוד כשלוש דקותוהלכה. וכן- סביר להניח שהילדה הזאת היא את, אםאת קוראת את המכתב (המכתב נכתב היום בבי"ס, לא במטרה להתפרסם). בודא את שואל את עצמך, למה אני כותבת ע המרה היום, חמש שנים אחרי המקרה. אז בואי ואספר לך- תמד כשהיה לי רע, העיניים שלך ליוו אותי, מעולם לא שכחי אותן, לא ידעתי מה הן, או י ן. ן פשוט היו שם בשבילי מבתכלות עלי ואומרות לי, יעלי אל תמעדי, אנחנו איתך- וזהמה שחשוב את המקרה ההוא הדחקתי, ולא חשבתי עליו מעולם, ממש כאילו פרח לו מחיי. הדבר היחידי שלקחתי ממנו היה העיניים. היום היה לי קצת רע- וישבתי ליעל סלע מכונסת בעצמי, היום בשונה מאז, אני הייתי בעלת הכוח, וידעתי שיש מאחורי גיבוי של אנשים שאוהבים אותי. פתאום כך זתם מאמצע שום מקום בגח מישהו שאוהב אותי, ללא אומר מילה התישב לידי חיבק אותי ולחש לי באוזן: "אני פה יאתך...", והסתכל במבט כזה, מבט של הבנה. ישבנו כך מחובקים בדומיה מוחלטת כשעה, ואני כ אותו זמן החלטתי לשחזר בראשי את המקרה הזה, כן אותו מקרה שהתחיל מרגשה של השפלה, והסתים בעיניים שנתנו לי את התקווה. פעם ראשונ בחמש שנים האלו שהמקרה הזה עבר בראשי. הוא עבר לו כך באיטיות, דבר אחרי דבר, כשאני רואה כל תנועה מאיימת באיטות, כל ירידה, על השפלה. פתאום הבנתי שההשפה היא שנתנה לי את הכוח לחיות. לא פעם עסקתי במחשבה- של מ העיניים האלו. היום אני יודעת- הן של המלאך השומר שלי, הן תמיד היו איתי והן תמיד יהיו איתי. מאז, תמיד ידעתי שזה בסדר שאני בוכה, ושלא משנ מה אני אעשה העיניים שלי לא ישפטו אותי, ויעבירו עלי ביקורת, הן פשוט יהיו שם בשבילי- ללא אומר- רק עם הבנה! את המכתב אני כותבת לך, היום כשאת בטח בקרוב בת מצוה. את סביר להניח לא זוכרת את המקרה ההוא- אבל את הית הבנאדם הכי אאנושי שיש, פעלת לפי האינסטיקטים האנושיים, כייוון שעוד לא נתקת במחומים- שכולם תוצר לוואי של דיכויים שעברו עלינו. בראש וראשונה רציתי להגיד לך תודה על שהיית שם בשבילי, על שהיית שם איתי. את הצלת אתי מלשקוע לתהום עמוקה, מלשקוע לבור ללא תחתית. אני מצטערת שהדחקתי אותך- ואי מקווה שנשארת אנושית כמו שיית כשהיית ילדה קטנה- הלוואי וכולנו היינו כמוך. המשיכי לתת כתף, וחיבוק חם ואוהב- אולי תציי עוד נפש אותי את הרי כמו ילדת מחדש- ילדת לתוךעולם שיש בו הבנה, הקשבה ואהבה. לי- את נתת חיים!!!
הלכתי בשביל. ילדה קטנה ותמיה. עוד סם ילדה עצובה. סיימתי יום לימודים בכית ד´, רבתי עם חברות והייתי עצובה. גמעה זלגה מעיני וירדהלמטה למטה במורד הלחי שלי. כבר אז חשבתי כמה החיים מסובכים. רציתי שמישהוירגיש בחסרוני, רציתי שמישהו ידע שאני לא שם ושזה מפריע לו, רציתי גם להיות לבד, אני ועצמי. לחשוב. להתגבר, ולא להגיע הביתה עצובה. כשאני מגיעה הביתה עצובה, תמיד חוקרים אותי ממש כאילו פשעתי, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. תמיד כעסו עלי כשרבתי עם חברות. תמד אנ הייתי לא בסדר. אז ידעתי, שאני ארד מהאוטובוס ואלך לגן המשחקים, אתנדנד קת, אחשוב על מה שקרה, ארגע, אפסיק לבכות וכשאגיע הביתה, אני אגיע רגועה וגם קצ באיחור ואולי אני אזכה למילה חמה, משהו כמו "יעלי, היית חסרה לנו, דאגנו לך...". התנדנדת עו הדמעה ההיא זלגה מעיני והתחתל לראות הכל טושטש כל כך. הפנים שלי היו אדומות וראשי היה שפוף, הרגשתי כל כך רע עם עצמי, שזה מדהים. פשוט ידעי שאחרי שרבתי איתם (גם אם זו מריבה של בנת בכיתה ד´ שנגמרת אחרי שעה) לא נשאר לי אף מקום בו אני יכולה להוריד את מהשיש לי על הלב. פשו נשארתי אני בודדה בעולם. ילד אחד מיתה ט´ בא עם סיגריה ובירה ואיזה בלונדינית והם רצו את הנדנדה, עזבתי אתהועברתי לשבת על אזה סלע, שחקת בעפר שמתחת לרגלי. פתאום ילדים שגדולים ממני בשנה הגיעו על אופניים, רכבו מאחורי. ה ראו אותי וזה היה כל כך ברור שאי בוכה, כל כך ברור שרע לי ע הנשמה, והם התחילו לצחוק עלי, זרקו עלי אבנים קטנות, הרידו כפת. לבסוף, דחפו אותי מהסלע ואני נפלתי לאדמה ונקרעו לי המכנסיים. יותר מכאב המכה, והידיע שעכשיו עלי גם לתרץ מכנס ג´ינס קרוע, כאב ל על הלב- מה הם רוים ממני חשבתי? אני- הייתי כמעט משכעת, שאני לעולם לא אהה גדולה. כי מה כל כך שווה בלקבל את הכוח ולנצל איתו ילדיםקטנים. הייתי מוטת על הריצפה, ולא הצלחתי להירגע. דמעות נקוו בעיני, והייתי כל כך לבד. פתאום מאחורי הגיחה ילדה קטנה, וחיבקה אותי. ילדה בת ארבע או חמש ראתה אותי, שכל כך רע ל ופשו נתנה לי חיבוק- הדבר שהכי הייתי זקוקה לו. ואז- הסתכלה עלי במבט שכל מה שהוא אומר "אני אוהבת אותך" היא ישבה לידי עוד כשלוש דקותוהלכה. וכן- סביר להניח שהילדה הזאת היא את, אםאת קוראת את המכתב (המכתב נכתב היום בבי"ס, לא במטרה להתפרסם). בודא את שואל את עצמך, למה אני כותבת ע המרה היום, חמש שנים אחרי המקרה. אז בואי ואספר לך- תמד כשהיה לי רע, העיניים שלך ליוו אותי, מעולם לא שכחי אותן, לא ידעתי מה הן, או י ן. ן פשוט היו שם בשבילי מבתכלות עלי ואומרות לי, יעלי אל תמעדי, אנחנו איתך- וזהמה שחשוב את המקרה ההוא הדחקתי, ולא חשבתי עליו מעולם, ממש כאילו פרח לו מחיי. הדבר היחידי שלקחתי ממנו היה העיניים. היום היה לי קצת רע- וישבתי ליעל סלע מכונסת בעצמי, היום בשונה מאז, אני הייתי בעלת הכוח, וידעתי שיש מאחורי גיבוי של אנשים שאוהבים אותי. פתאום כך זתם מאמצע שום מקום בגח מישהו שאוהב אותי, ללא אומר מילה התישב לידי חיבק אותי ולחש לי באוזן: "אני פה יאתך...", והסתכל במבט כזה, מבט של הבנה. ישבנו כך מחובקים בדומיה מוחלטת כשעה, ואני כ אותו זמן החלטתי לשחזר בראשי את המקרה הזה, כן אותו מקרה שהתחיל מרגשה של השפלה, והסתים בעיניים שנתנו לי את התקווה. פעם ראשונ בחמש שנים האלו שהמקרה הזה עבר בראשי. הוא עבר לו כך באיטיות, דבר אחרי דבר, כשאני רואה כל תנועה מאיימת באיטות, כל ירידה, על השפלה. פתאום הבנתי שההשפה היא שנתנה לי את הכוח לחיות. לא פעם עסקתי במחשבה- של מ העיניים האלו. היום אני יודעת- הן של המלאך השומר שלי, הן תמיד היו איתי והן תמיד יהיו איתי. מאז, תמיד ידעתי שזה בסדר שאני בוכה, ושלא משנ מה אני אעשה העיניים שלי לא ישפטו אותי, ויעבירו עלי ביקורת, הן פשוט יהיו שם בשבילי- ללא אומר- רק עם הבנה! את המכתב אני כותבת לך, היום כשאת בטח בקרוב בת מצוה. את סביר להניח לא זוכרת את המקרה ההוא- אבל את הית הבנאדם הכי אאנושי שיש, פעלת לפי האינסטיקטים האנושיים, כייוון שעוד לא נתקת במחומים- שכולם תוצר לוואי של דיכויים שעברו עלינו. בראש וראשונה רציתי להגיד לך תודה על שהיית שם בשבילי, על שהיית שם איתי. את הצלת אתי מלשקוע לתהום עמוקה, מלשקוע לבור ללא תחתית. אני מצטערת שהדחקתי אותך- ואי מקווה שנשארת אנושית כמו שיית כשהיית ילדה קטנה- הלוואי וכולנו היינו כמוך. המשיכי לתת כתף, וחיבוק חם ואוהב- אולי תציי עוד נפש אותי את הרי כמו ילדת מחדש- ילדת לתוךעולם שיש בו הבנה, הקשבה ואהבה. לי- את נתת חיים!!!
