לעינת חוזרת אליך עם תשובה...
תזכורת: היי, בני בן 4. אני ובן זוגי גרושים וביחסים מצויינים מזה 3 שנים(שנינו ללא זוגיות חדשה) מגדלים את הילד בשיתוף מלא כאשר אני נחשבת למטפלת העיקרית. בני מקבל את כל החום, האהבה, תשומת לב, יחס, פשוט הכל. משום מה עוד מגיל צעיר אני זוכה ליחס צונן מבני קשה לי לזכור מתי הוא חזר מאביו ורץ לחבר ולנשק אותי, בעבר הוא אף חזר עם פרצופים ובכי אבל היום זה מאחורינ כמעטו, כל דבר הוא מקשה ומורד ואצל אביו הכל "הולך חלק" יש לציין שאני ואביו מחנכים באותה דרך לא מוותרים היכן שצריך ויש תאום מלא אולם רק אני חווה קשיים ממנו,גם במגע הוא מחבק ונוגע באביו בלי סוף וממני מתרחק מנגב את הנשיקות וובכלל הוא ממעט להראות לי חום אהבה ומגע,בניגוד למה שאני ואביו מראים לו בלי סוף, כששלושתנו ביחד בכלל הילד לא מכיר בי כאילו אני לא שייכת למשפחה . כשהוא איתי הוא לא מפסיק לשאול מתי אני הולך לאבא מתי אבא לוקח אותי וכשהוא אצל אביו הוא אף פעם לא שואל ולא מזכיר אותי יתרה מזאת אם אני מתקשרת לשוחח איתו הוא מסרב בתוקף. יש לציין שהילד גדל איתי עד גיל שנה וחצי הייתי איתו בבית ואני המטפלת העיקרית שלו,העוגן, השיגרה שלו מאד קבועה גם עם אביו הכל כמו שאומרים לפי הספר תגובתי להתנהגותו היא להסביר לו שאבא הולך ואבא תמיד חוזר וכשהוא איתי הוא צריך לשמוח שהוא חזר לאמא שלו,מנסה על דרך ההגיון, על דרך ההזדהות, הרגש, אני גם מראה לו שזה פוגע בי יש גבול לכמה אני יכולה לשחק שלא הרי ההתנהגות הזו היא משהו שבשיגרה לא משהו שקורה לעיתים רחוקות, מנסה בכל דרך זה לא עוזר אני לא מצליחה להבין מהיכן זה נובע וכיצד להתמודד עם זה אשמח לדעתך
תזכורת: היי, בני בן 4. אני ובן זוגי גרושים וביחסים מצויינים מזה 3 שנים(שנינו ללא זוגיות חדשה) מגדלים את הילד בשיתוף מלא כאשר אני נחשבת למטפלת העיקרית. בני מקבל את כל החום, האהבה, תשומת לב, יחס, פשוט הכל. משום מה עוד מגיל צעיר אני זוכה ליחס צונן מבני קשה לי לזכור מתי הוא חזר מאביו ורץ לחבר ולנשק אותי, בעבר הוא אף חזר עם פרצופים ובכי אבל היום זה מאחורינ כמעטו, כל דבר הוא מקשה ומורד ואצל אביו הכל "הולך חלק" יש לציין שאני ואביו מחנכים באותה דרך לא מוותרים היכן שצריך ויש תאום מלא אולם רק אני חווה קשיים ממנו,גם במגע הוא מחבק ונוגע באביו בלי סוף וממני מתרחק מנגב את הנשיקות וובכלל הוא ממעט להראות לי חום אהבה ומגע,בניגוד למה שאני ואביו מראים לו בלי סוף, כששלושתנו ביחד בכלל הילד לא מכיר בי כאילו אני לא שייכת למשפחה . כשהוא איתי הוא לא מפסיק לשאול מתי אני הולך לאבא מתי אבא לוקח אותי וכשהוא אצל אביו הוא אף פעם לא שואל ולא מזכיר אותי יתרה מזאת אם אני מתקשרת לשוחח איתו הוא מסרב בתוקף. יש לציין שהילד גדל איתי עד גיל שנה וחצי הייתי איתו בבית ואני המטפלת העיקרית שלו,העוגן, השיגרה שלו מאד קבועה גם עם אביו הכל כמו שאומרים לפי הספר תגובתי להתנהגותו היא להסביר לו שאבא הולך ואבא תמיד חוזר וכשהוא איתי הוא צריך לשמוח שהוא חזר לאמא שלו,מנסה על דרך ההגיון, על דרך ההזדהות, הרגש, אני גם מראה לו שזה פוגע בי יש גבול לכמה אני יכולה לשחק שלא הרי ההתנהגות הזו היא משהו שבשיגרה לא משהו שקורה לעיתים רחוקות, מנסה בכל דרך זה לא עוזר אני לא מצליחה להבין מהיכן זה נובע וכיצד להתמודד עם זה אשמח לדעתך