לעמי ../images/Emo23.gif מכתב שלא נשלח
כתבת לי בשבת, שצפויה הפתעה ביום ראשון. המכתב היה כמו קוד צבאי. אבל אני הבנתי אותו והבנתי אותך. חיכית לשעת כושר ראויה כדי לבקר אותי. ובנית על יום ראשון. אבל אני לא רציתי שום הפתעות. אני כבר לא הילדה בת ה-14 שגרה בקומת הקרקע, ומבעד החלון או המרפסת מתפרצים לה הביתה. והרי כך נהגת בילדותנו. לא. -היום, אחרי עשרות שנים, אני רוצה להתלבש יפה, להתאפר, לסדר את הבית. לא מוכנה שתראה אותי כשאיני במיטבי. אתה מבין את זה. דיברנו על זה. אבל אתה, כאילו לא לא חלפו השנים, כאילו לא השתנה דבר, עדיין רוצה להפתיע אותי. להגיע ספונטנית כמו איזה ילד בשכונה שנעמד מאחורי גבי וצועק לי: "בווווווו"... כשאני לא מוכנה. בכל פגישה, כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים. ממשיכים מאותה נקודה. אבל הפעם, כאנשים בוגרים. שנינו ידענו מהפכים בחיינו, שינויים, חרטות ויסורי מצפון.. אבל דבר אחד לא השתנה, הכיף להיות ביחד, כאילו אנחנו שוב בני עשרֶה. פעם מזמן, כדי להפגין חיבה, נהגת לטפוח לי על הטוסיק. שיחקנו במכות, גם זה סוג של קשר בין ילדים. קשר של נגיעה. בזמנו, חשבתי שאתה אלים. טעיתי. לא ידעת להביע רגשות. עד היום אינך מומחה גדול בנושא. כשקיבלתי את ההודעה במייל, עניתי בשתי מילים "בלי הפתעות" שאלת "למה" עניתי "נדבר" ואכן ניסיתי להשיג אותך כדי לבקש ממך לא להגיע. לא היה לי כח לדבר איתך. לא היה לי כח לשום מפגש.... כשהצלחתי לתפוס אותך, כבר היית בדרך אליי. "להביא לך משהו לנשנש" שאלת תוך כדי מחאותיי... "אל תביא כלום, אנילא רוצַה כלום". עניתי בכעס.....לא רציתי ממך כלום. רציתי רק.....שלא תבוא. אבל באת מחייך כבר על סף הדלת. התרככתי קצת. "קפה, תה, קר"? שאלתי כדי לצאת ידי חובה. לא רצית כלום. ניסית להתקרב אליי בדיבור. בדממה. בפיוס. בנגיעות מרפרפות. מאוחר יותר - חשבתי לעצמי, מאיפה החוצפה לדבר אלייך בצורה כל כך לא מנומסת. אפילו בוטה. הרי פעם , הייתי מוכנה לוותר על עשר שנים מחיי כדי לשמוע את קולך. כדי לראות אותך, הייתי מוותרת אז, על עשרים שנה. הודעתי לך חגיגית עוד בטלפון, שלא תצפה לכלום. אבל לכלום. ואם יש לך כוונות ללכת איתי למיטה...אתה יכול לשכוח מזה. חזרתי על ההצהרה שוב ושוב. ובאמת?.......לא רציתי. היום אמרת לי שאני לא מכבדת את ההצהרות שלי....נימת החיוך נשמעה היטב. צחקנו. אני שמחה שלא עמדתי בדיבורי. אני שמחה שסחפת אותי לאן שסחפת. אתה יודע מה? כדאי מדי פעם לשבור לי את המילה. אני לא סובלת מזה, בסופו של דבר..... אני רק נהנית. אתה לא כועס שאני לא נכנסת לכל המפרט הטכני. אין צורך, אתה עדיין זוכר אותו....זה טרי.... הבטחתי לכתוב לך....כי ביקשת שאכתוב לך.....וניצלתי את המקום פה למטרה זו. כל כך אהבתי היום את קולך השואל בתמימות "שלחת לי מכתב - המייל התקלקל לי, אני בטוח ששלחת לי מכתב". הנה, זה המכתב שלא כתבתי במייל... ולא שיגרתי היום. יַלְדַלֶ´ה.....
כתבת לי בשבת, שצפויה הפתעה ביום ראשון. המכתב היה כמו קוד צבאי. אבל אני הבנתי אותו והבנתי אותך. חיכית לשעת כושר ראויה כדי לבקר אותי. ובנית על יום ראשון. אבל אני לא רציתי שום הפתעות. אני כבר לא הילדה בת ה-14 שגרה בקומת הקרקע, ומבעד החלון או המרפסת מתפרצים לה הביתה. והרי כך נהגת בילדותנו. לא. -היום, אחרי עשרות שנים, אני רוצה להתלבש יפה, להתאפר, לסדר את הבית. לא מוכנה שתראה אותי כשאיני במיטבי. אתה מבין את זה. דיברנו על זה. אבל אתה, כאילו לא לא חלפו השנים, כאילו לא השתנה דבר, עדיין רוצה להפתיע אותי. להגיע ספונטנית כמו איזה ילד בשכונה שנעמד מאחורי גבי וצועק לי: "בווווווו"... כשאני לא מוכנה. בכל פגישה, כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים. ממשיכים מאותה נקודה. אבל הפעם, כאנשים בוגרים. שנינו ידענו מהפכים בחיינו, שינויים, חרטות ויסורי מצפון.. אבל דבר אחד לא השתנה, הכיף להיות ביחד, כאילו אנחנו שוב בני עשרֶה. פעם מזמן, כדי להפגין חיבה, נהגת לטפוח לי על הטוסיק. שיחקנו במכות, גם זה סוג של קשר בין ילדים. קשר של נגיעה. בזמנו, חשבתי שאתה אלים. טעיתי. לא ידעת להביע רגשות. עד היום אינך מומחה גדול בנושא. כשקיבלתי את ההודעה במייל, עניתי בשתי מילים "בלי הפתעות" שאלת "למה" עניתי "נדבר" ואכן ניסיתי להשיג אותך כדי לבקש ממך לא להגיע. לא היה לי כח לדבר איתך. לא היה לי כח לשום מפגש.... כשהצלחתי לתפוס אותך, כבר היית בדרך אליי. "להביא לך משהו לנשנש" שאלת תוך כדי מחאותיי... "אל תביא כלום, אנילא רוצַה כלום". עניתי בכעס.....לא רציתי ממך כלום. רציתי רק.....שלא תבוא. אבל באת מחייך כבר על סף הדלת. התרככתי קצת. "קפה, תה, קר"? שאלתי כדי לצאת ידי חובה. לא רצית כלום. ניסית להתקרב אליי בדיבור. בדממה. בפיוס. בנגיעות מרפרפות. מאוחר יותר - חשבתי לעצמי, מאיפה החוצפה לדבר אלייך בצורה כל כך לא מנומסת. אפילו בוטה. הרי פעם , הייתי מוכנה לוותר על עשר שנים מחיי כדי לשמוע את קולך. כדי לראות אותך, הייתי מוותרת אז, על עשרים שנה. הודעתי לך חגיגית עוד בטלפון, שלא תצפה לכלום. אבל לכלום. ואם יש לך כוונות ללכת איתי למיטה...אתה יכול לשכוח מזה. חזרתי על ההצהרה שוב ושוב. ובאמת?.......לא רציתי. היום אמרת לי שאני לא מכבדת את ההצהרות שלי....נימת החיוך נשמעה היטב. צחקנו. אני שמחה שלא עמדתי בדיבורי. אני שמחה שסחפת אותי לאן שסחפת. אתה יודע מה? כדאי מדי פעם לשבור לי את המילה. אני לא סובלת מזה, בסופו של דבר..... אני רק נהנית. אתה לא כועס שאני לא נכנסת לכל המפרט הטכני. אין צורך, אתה עדיין זוכר אותו....זה טרי.... הבטחתי לכתוב לך....כי ביקשת שאכתוב לך.....וניצלתי את המקום פה למטרה זו. כל כך אהבתי היום את קולך השואל בתמימות "שלחת לי מכתב - המייל התקלקל לי, אני בטוח ששלחת לי מכתב". הנה, זה המכתב שלא כתבתי במייל... ולא שיגרתי היום. יַלְדַלֶ´ה.....
