לענת ואלעד
נמאס לי, רציתי לחיות באשליה ששום דבר לא יגע בי שאני חסינה בפני כל הדברים שקורים בארץ, תמיד זה ככה אני והאדישות שלי. אדישות שכמעט כל האשקלונים מאמצים לעצמם. אני לא אומרת שזה דבר חיובי, אבל זה צורך אסקפיסטי מאוד חיני בחיי, אני פשוט לא יכולה להתמודד עם הדברים האלו. אני מנסה כמה שפחות להתעניין, פוליטיקה מצב ביטחוני, ואם אנשים מגלים את הבורות שלי בעיניינים אקטואלים- אני מנסה לחסות על כך בבדיחה אדישה של :למי איכפת``. אבל זהו, המיקרה הזה כן נוגע לי, הבן של המנהלת שלי אלעד ולנשטיין נהרג היום בראמללה. אני חושבת על היום בבית ספר שהייתי צריכה לבקש ממנה אישור על משהו, היא בכלל לא חשבה על מה שהיא תרגיש בערב, על העובדה שבנה איננו! אני אפילו לא מבינה איך היא מרגישה, ואני מתארת לעצמי ובוכה, לא מתוך סימפטיה אליה, אליה בתור אדם. אני מנחה שאני יכולה להגיד את זה לכל הורים של חייל, אבל פה זה קרוב אליי. פה קלטתי כמה אני קרובה לנושא- ואני עדיין בוחרת להיתעלם. אני לא יודעת למה? אולי בגלל שאני עדיין ארצה לחיות בעולמי שלי, בלי המחשבה של מה יקרה לי בעתיד בארץ אלא בחו``ל או כן בארץ אבל לא עם המצב הביטחוני הזה. ובדיוק ראיתי את התוכנית על ענת אלימלך, הדוגמנית שנירצחה לפני שלוש שנים, ופשוט לא הפסקתי לבכות, ובכלל לא חשבתי עליו, חשבתי עליה, ראיתי ובכיתי כשראיתי את אחותה בפסטיגל צופה בשיר שהיא הייתה אמורה לישר- בלרינה. בכיתי שראיתי את חני נחמיאס מוחה דמעה באמצע השיר- חני נחמיאס אלעלת הילדים, אסור לה לבכות! היא צריכה להיות ורודה ומושלמת, חמודה וצוהלת, רובוט שיעשוע חסר רגשות, או שזה מה שאני ראוצה לחשוב? אז אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד במכתב הזה, אבל רציתי להקדיש אותו לענת אלימלך ולאלעד ולנשטיין.
נמאס לי, רציתי לחיות באשליה ששום דבר לא יגע בי שאני חסינה בפני כל הדברים שקורים בארץ, תמיד זה ככה אני והאדישות שלי. אדישות שכמעט כל האשקלונים מאמצים לעצמם. אני לא אומרת שזה דבר חיובי, אבל זה צורך אסקפיסטי מאוד חיני בחיי, אני פשוט לא יכולה להתמודד עם הדברים האלו. אני מנסה כמה שפחות להתעניין, פוליטיקה מצב ביטחוני, ואם אנשים מגלים את הבורות שלי בעיניינים אקטואלים- אני מנסה לחסות על כך בבדיחה אדישה של :למי איכפת``. אבל זהו, המיקרה הזה כן נוגע לי, הבן של המנהלת שלי אלעד ולנשטיין נהרג היום בראמללה. אני חושבת על היום בבית ספר שהייתי צריכה לבקש ממנה אישור על משהו, היא בכלל לא חשבה על מה שהיא תרגיש בערב, על העובדה שבנה איננו! אני אפילו לא מבינה איך היא מרגישה, ואני מתארת לעצמי ובוכה, לא מתוך סימפטיה אליה, אליה בתור אדם. אני מנחה שאני יכולה להגיד את זה לכל הורים של חייל, אבל פה זה קרוב אליי. פה קלטתי כמה אני קרובה לנושא- ואני עדיין בוחרת להיתעלם. אני לא יודעת למה? אולי בגלל שאני עדיין ארצה לחיות בעולמי שלי, בלי המחשבה של מה יקרה לי בעתיד בארץ אלא בחו``ל או כן בארץ אבל לא עם המצב הביטחוני הזה. ובדיוק ראיתי את התוכנית על ענת אלימלך, הדוגמנית שנירצחה לפני שלוש שנים, ופשוט לא הפסקתי לבכות, ובכלל לא חשבתי עליו, חשבתי עליה, ראיתי ובכיתי כשראיתי את אחותה בפסטיגל צופה בשיר שהיא הייתה אמורה לישר- בלרינה. בכיתי שראיתי את חני נחמיאס מוחה דמעה באמצע השיר- חני נחמיאס אלעלת הילדים, אסור לה לבכות! היא צריכה להיות ורודה ומושלמת, חמודה וצוהלת, רובוט שיעשוע חסר רגשות, או שזה מה שאני ראוצה לחשוב? אז אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד במכתב הזה, אבל רציתי להקדיש אותו לענת אלימלך ולאלעד ולנשטיין.