אביב וסתיו
New member
לפי בקשתה של ענת: סיפורה של אנה הייטלינגר
אנה הייטלינגר ז"ל (21.2.1921-12.4.2006 ) בת יעקב ומרים הירשפלד, נולדה בעיר טרבישוב , סלובקיה. אמי נולדה בפברואר 1921 בטרבישוב, צ`כוסלבקיה לסבי יעקב הירשפלד (צלניק), יליד קראקוב, ולסבתי מרים לבית מנדל. לסבי וסבתי נולדו חמישה בנים ושתי בנות: האח הבכור נקרא מאיר ואחריו נולדו יהודה (דיולה) , מנחם עמנואל (מרצי) , אימי אנה (אנצי), יצחק ישראל, חיים והאחות הצעירה מגדה פרימט. האח הבכור הספיק להינשא לפני המלחמה ונולדו לו שלושה ילדים. אב המשפחה, סבי יעקב הירשפלד, היה הגבאי בבית הכנסת בעיר. למשפחה היה בית מלאכה לכובעים ופרוות וכמה חנויות . כל בני המשפחה עזרו בניהול העסק והמצב הכלכלי היה טוב. בשנץ 1942, כשהוחל בביצוע הפיתרון הסופי בסלובקיה, הייתה אמי כבת 21. בעיר פשטה השמועה שהגרמנים לוקחים את הבנות הצעירות מהמשפחות היהודיות לאושוויץ. כשהתברר לסבי וסבתי כי אכן השמועה נכונה והמצב מסוכן, הם החליטו להבריח את אמי להונגריה. הם יצרו קשר עם משפחה שגרה באזור סמוך לגבול אשר הסכימה תמורת תשלום להעביר את אמי להונגריה. השמירה בגבולות הייתה קפדנית אך לאחר מספר ניסיונות והליכה ממושכת בשדות הצליחה אמי להבריח את הגבול. לאחר חציית הגבול אמי נסעה ברכבת למונקאץ` למשפחה שתואם עמה שהיא תתגורר אצלם אבל הם חששו להיתפס ושלחו את אמי כעבור זמן קצר לבודפסט. אמא הגיעה לבודפסט במצב של יאוש וחוסר אונים כי לא הכירה איש ולא ידעה את השפה. למזלה היא פגשה בתחנת הרכבת חברה טובה מטרבישוב שאירחה אותה בחדרה מספר לילות ועזרה לה למצוא עבודה. אמי עבדה אצל משפחה ממוצא צ`כוסלובקי שידעה שהיא פליטה יהודיה. היא תפרה עבורם כובעים לחיילים, טפלה בילדה שלהם והתגוררה אצלם כשנתיים. בתקופה זו קבלה מכתב אחד מאביה ויותר לא שמעה מהוריה. האח הבכור של אמי, שהיה נשוי, ברח אף הוא להונגריה והם קבעו להיפגש בלילה ליד הרכבת. אמי שכרה עבורו חדר והספיקה לשמוע ממנו שהוריהם נלקחו למיידנק. באותו ערב היא פגשה במקרה בחור שלמד איתה בבית הספר התיכון בסצ`ובצה ועוד אדם מבוגר שהכיר את הוריה מטרבישוב. היא סיפרה להם בתמימות על עיסוקה ומקום מגוריה. למחרת בבוקר הגיעו בלשים הונגריים, קראו לאמי בשמה האמיתי, למרות שבהונגריה היה לה שם בדוי, ושלחו אותה למחנה עבודה בבודפסט שבו רכזו את הפליטים. אחיה של אמי נעצר אף הוא ונורה לאחר מכן על גדות הדנובה. שני היהודים שפגשה ערב קודם שהו אף הם באותו מחנה מעצר. התברר לה כי הם שמשו כמלשינים ומשתפי פעולה ולכן קבלו תנאים טובים יותר ויכלו לצאת מהמחנה. ממחנה העבודה בבודפסט נלקחה אמי לבית חרושת ללבנים שם ישנה מספר לילות ללא שמיכות, אוכל ומים. השלטונות ההונגריים העסיקו את הפליטים בפינוי הריסות ועבודות דומות. מבית החרושת נלקחה אמי עם פליטות נוספות ברכבת לאושוויץ. עוד בבודפסט אמי חלתה כתוצאה מתזונה לקויה. בבית החולים עברה ניתוח בבית השחי וחיברו לה צינורית לניקוז המוגלה. ברכבת לאושוויץ נלקחה מאמי המזוודה עם כל התרופות שהייתה צריכה לקחת בעקבות הניתוח, ומרוב כעס וייאוש היא תלשה את הצינורית. מאוחר יותר היא הבינה שזה הציל את חייה שכן אם היו מגלים בסלקציה את הצינורית היא הייתה נשלחה מיד לתאי הגזים. הצפיפות ברכבת הייתה גדולה מאוד והנסיעה הייתה ארוכה, ללא מזון ושתייה וללא תנאים סניטאריים . אמא הגיעה לאושוויץ עייפה ומותשת. מיד לאחר שירדו מהרכבת הפליטים נשלחו לסלקציה בקבוצות של חמישה אנשים. אמא תמכה בחברה שסבלה מבעיה ברגלה וצלעה ובתהליך הסלקציה – אז עוד לא ידעה אמי את המשמעות של הדבר - העבירו את שתיהן לטור של הזקנים והחולים. רק לאחר מספר צעדים הבחין מנגלה שהיא צעירה ובריאה, צעק לה לעצור והעביר אותה לטור של הבריאים שעדיין היו יכולים לעבוד. זה היה ממש נס מבחינתה של אמי כי כל האנשים בטור האחר, כולל החברה שלה, הוצאו להורג באותו יום. באושוויץ עברה אמי חוויות קשות ובין היתר סבלה מהתנכלות של בת משפחה שלה ששמשה כקאפו. בשלב מסוים היא הועברה לבית חרושת למטוסים בפרייברג. אמא עבדה באגף של יצור הכנפיים למטוסים וגם כאן סבלה מקור ורעב. היה שם מנהל צ`כי אחד ששם לב אליה. אסור היה לו לדבר אתה אך מפעם לפעם הוא רמז לה לגבי מקומות בהם השאיר לה ירקות, קליפות תפוחי אדמה ושאריות של אוכל. מפרייברג הועברה אמי למאטהאוזן שם חלתה בטיפוס ממנו הבריאה רק לאחר שהאנגלים הגיעו. בשנת 1945 אמא חזרה לטרבישוב וגלתה שהאח היחידי שניצל היה מנחם (מרצי) שהיה פרטיזן ושכל הרכוש והבתים של משפחתה נלקחו. מרצי עבד בבית חולים שבו אמא אושפזה. לאחר שהתאוששה נשארה לגור בחדרו בבית החולים עד שהם קבלו חזרה את הבית והחנות שלהם. כעבור כמה חדשים, ב-31 לחודש מרץ 1946 , אמא התחתנה עם אבי מיכאל (אמיל) הייטלינגר אותו הכירה עוד לפני המלחמה בחופשות שבלתה בעיירה ליפיאני שם גרה משפחתו של אבי. נולדתי להורי אנה ואמיל הייטלינגר בטרבישוב בינואר 1947 . בשנת 1949 הורי עלו לארץ ישראל באוניה "ארצה". לאחר תקופת מעבר במחנה עולים "מחנה ישראל" השתקעו הורי בבאר שבע והיו מראשוני המתיישבים בה. בשנת 1951 נולד אחי מאיר ( מיקי). הורי גרו מספר שנים בבית ערבי בעיר הישנה בבאר שבע ובשנת 1957 עברו לדירה בשיכון ד` בעיר. אבי מיכאל (אמיל) הייטלינגר ז"ל נמנה על מייסדי ומתפללי בית הכנסת השכונתי "קדושי יאסי וטרנסניסטריה". אבא לא החלים מעולם מזוועות המלחמה ואמא נאלצה לשאת לבדה בעול פרנסת המשפחה ובטיפול באבא. אמא לא בחלה בשום עבודה, עבדה קשה כל חייה ודאגה שלנו לא יחסר דבר . אמא שמחה לראות את משפחתנו הקטנה הולכת ומתרחבת והרעיפה אהבה רבה על כולנו וכולנו אהבנו אותה מאד. אהבנו מאוד את המאכלים הטעימים שבשלה לנו כשבקרנו אותה. באהבה רבה היא נהגה לסרוג סוודרים מקסימים ובובות יפיפיות לכל נכדיה וניניה – לפעמים עוד לפני לידתם. בשנות חייה האחרונות התגוררה אמא בבית יונה, מרכז לדיור מוגן בבאר שבע. בבית יונה התגלו כישרונותיה האמנותיים של אמא גם בציור ופיסול ועבודותיה מפארות את בתינו. היא הייתה מוקפת משפחה אוהבת וחברות קרובות, פעילה ויוצרת כמעט עד יומה האחרון. נפטרה בערב פסח, ט"ו בניסן תשס"ו ונטמנה בבית הקברות בבאר שבע. על קברה נחרטו שמות כל בני משפחתה שנספו בשואה. יהי זכרה ברוך. (נרשם על ידי בנה ,יקי הר-טל, על סמך דברים שנכדתה, שרה הר-טל נחמיאס, שמעה ורשמה מפיה בילדותה ועל פי עדות שמסרה אמא ביד ושם בחודש יוני 2004).
אנה הייטלינגר ז"ל (21.2.1921-12.4.2006 ) בת יעקב ומרים הירשפלד, נולדה בעיר טרבישוב , סלובקיה. אמי נולדה בפברואר 1921 בטרבישוב, צ`כוסלבקיה לסבי יעקב הירשפלד (צלניק), יליד קראקוב, ולסבתי מרים לבית מנדל. לסבי וסבתי נולדו חמישה בנים ושתי בנות: האח הבכור נקרא מאיר ואחריו נולדו יהודה (דיולה) , מנחם עמנואל (מרצי) , אימי אנה (אנצי), יצחק ישראל, חיים והאחות הצעירה מגדה פרימט. האח הבכור הספיק להינשא לפני המלחמה ונולדו לו שלושה ילדים. אב המשפחה, סבי יעקב הירשפלד, היה הגבאי בבית הכנסת בעיר. למשפחה היה בית מלאכה לכובעים ופרוות וכמה חנויות . כל בני המשפחה עזרו בניהול העסק והמצב הכלכלי היה טוב. בשנץ 1942, כשהוחל בביצוע הפיתרון הסופי בסלובקיה, הייתה אמי כבת 21. בעיר פשטה השמועה שהגרמנים לוקחים את הבנות הצעירות מהמשפחות היהודיות לאושוויץ. כשהתברר לסבי וסבתי כי אכן השמועה נכונה והמצב מסוכן, הם החליטו להבריח את אמי להונגריה. הם יצרו קשר עם משפחה שגרה באזור סמוך לגבול אשר הסכימה תמורת תשלום להעביר את אמי להונגריה. השמירה בגבולות הייתה קפדנית אך לאחר מספר ניסיונות והליכה ממושכת בשדות הצליחה אמי להבריח את הגבול. לאחר חציית הגבול אמי נסעה ברכבת למונקאץ` למשפחה שתואם עמה שהיא תתגורר אצלם אבל הם חששו להיתפס ושלחו את אמי כעבור זמן קצר לבודפסט. אמא הגיעה לבודפסט במצב של יאוש וחוסר אונים כי לא הכירה איש ולא ידעה את השפה. למזלה היא פגשה בתחנת הרכבת חברה טובה מטרבישוב שאירחה אותה בחדרה מספר לילות ועזרה לה למצוא עבודה. אמי עבדה אצל משפחה ממוצא צ`כוסלובקי שידעה שהיא פליטה יהודיה. היא תפרה עבורם כובעים לחיילים, טפלה בילדה שלהם והתגוררה אצלם כשנתיים. בתקופה זו קבלה מכתב אחד מאביה ויותר לא שמעה מהוריה. האח הבכור של אמי, שהיה נשוי, ברח אף הוא להונגריה והם קבעו להיפגש בלילה ליד הרכבת. אמי שכרה עבורו חדר והספיקה לשמוע ממנו שהוריהם נלקחו למיידנק. באותו ערב היא פגשה במקרה בחור שלמד איתה בבית הספר התיכון בסצ`ובצה ועוד אדם מבוגר שהכיר את הוריה מטרבישוב. היא סיפרה להם בתמימות על עיסוקה ומקום מגוריה. למחרת בבוקר הגיעו בלשים הונגריים, קראו לאמי בשמה האמיתי, למרות שבהונגריה היה לה שם בדוי, ושלחו אותה למחנה עבודה בבודפסט שבו רכזו את הפליטים. אחיה של אמי נעצר אף הוא ונורה לאחר מכן על גדות הדנובה. שני היהודים שפגשה ערב קודם שהו אף הם באותו מחנה מעצר. התברר לה כי הם שמשו כמלשינים ומשתפי פעולה ולכן קבלו תנאים טובים יותר ויכלו לצאת מהמחנה. ממחנה העבודה בבודפסט נלקחה אמי לבית חרושת ללבנים שם ישנה מספר לילות ללא שמיכות, אוכל ומים. השלטונות ההונגריים העסיקו את הפליטים בפינוי הריסות ועבודות דומות. מבית החרושת נלקחה אמי עם פליטות נוספות ברכבת לאושוויץ. עוד בבודפסט אמי חלתה כתוצאה מתזונה לקויה. בבית החולים עברה ניתוח בבית השחי וחיברו לה צינורית לניקוז המוגלה. ברכבת לאושוויץ נלקחה מאמי המזוודה עם כל התרופות שהייתה צריכה לקחת בעקבות הניתוח, ומרוב כעס וייאוש היא תלשה את הצינורית. מאוחר יותר היא הבינה שזה הציל את חייה שכן אם היו מגלים בסלקציה את הצינורית היא הייתה נשלחה מיד לתאי הגזים. הצפיפות ברכבת הייתה גדולה מאוד והנסיעה הייתה ארוכה, ללא מזון ושתייה וללא תנאים סניטאריים . אמא הגיעה לאושוויץ עייפה ומותשת. מיד לאחר שירדו מהרכבת הפליטים נשלחו לסלקציה בקבוצות של חמישה אנשים. אמא תמכה בחברה שסבלה מבעיה ברגלה וצלעה ובתהליך הסלקציה – אז עוד לא ידעה אמי את המשמעות של הדבר - העבירו את שתיהן לטור של הזקנים והחולים. רק לאחר מספר צעדים הבחין מנגלה שהיא צעירה ובריאה, צעק לה לעצור והעביר אותה לטור של הבריאים שעדיין היו יכולים לעבוד. זה היה ממש נס מבחינתה של אמי כי כל האנשים בטור האחר, כולל החברה שלה, הוצאו להורג באותו יום. באושוויץ עברה אמי חוויות קשות ובין היתר סבלה מהתנכלות של בת משפחה שלה ששמשה כקאפו. בשלב מסוים היא הועברה לבית חרושת למטוסים בפרייברג. אמא עבדה באגף של יצור הכנפיים למטוסים וגם כאן סבלה מקור ורעב. היה שם מנהל צ`כי אחד ששם לב אליה. אסור היה לו לדבר אתה אך מפעם לפעם הוא רמז לה לגבי מקומות בהם השאיר לה ירקות, קליפות תפוחי אדמה ושאריות של אוכל. מפרייברג הועברה אמי למאטהאוזן שם חלתה בטיפוס ממנו הבריאה רק לאחר שהאנגלים הגיעו. בשנת 1945 אמא חזרה לטרבישוב וגלתה שהאח היחידי שניצל היה מנחם (מרצי) שהיה פרטיזן ושכל הרכוש והבתים של משפחתה נלקחו. מרצי עבד בבית חולים שבו אמא אושפזה. לאחר שהתאוששה נשארה לגור בחדרו בבית החולים עד שהם קבלו חזרה את הבית והחנות שלהם. כעבור כמה חדשים, ב-31 לחודש מרץ 1946 , אמא התחתנה עם אבי מיכאל (אמיל) הייטלינגר אותו הכירה עוד לפני המלחמה בחופשות שבלתה בעיירה ליפיאני שם גרה משפחתו של אבי. נולדתי להורי אנה ואמיל הייטלינגר בטרבישוב בינואר 1947 . בשנת 1949 הורי עלו לארץ ישראל באוניה "ארצה". לאחר תקופת מעבר במחנה עולים "מחנה ישראל" השתקעו הורי בבאר שבע והיו מראשוני המתיישבים בה. בשנת 1951 נולד אחי מאיר ( מיקי). הורי גרו מספר שנים בבית ערבי בעיר הישנה בבאר שבע ובשנת 1957 עברו לדירה בשיכון ד` בעיר. אבי מיכאל (אמיל) הייטלינגר ז"ל נמנה על מייסדי ומתפללי בית הכנסת השכונתי "קדושי יאסי וטרנסניסטריה". אבא לא החלים מעולם מזוועות המלחמה ואמא נאלצה לשאת לבדה בעול פרנסת המשפחה ובטיפול באבא. אמא לא בחלה בשום עבודה, עבדה קשה כל חייה ודאגה שלנו לא יחסר דבר . אמא שמחה לראות את משפחתנו הקטנה הולכת ומתרחבת והרעיפה אהבה רבה על כולנו וכולנו אהבנו אותה מאד. אהבנו מאוד את המאכלים הטעימים שבשלה לנו כשבקרנו אותה. באהבה רבה היא נהגה לסרוג סוודרים מקסימים ובובות יפיפיות לכל נכדיה וניניה – לפעמים עוד לפני לידתם. בשנות חייה האחרונות התגוררה אמא בבית יונה, מרכז לדיור מוגן בבאר שבע. בבית יונה התגלו כישרונותיה האמנותיים של אמא גם בציור ופיסול ועבודותיה מפארות את בתינו. היא הייתה מוקפת משפחה אוהבת וחברות קרובות, פעילה ויוצרת כמעט עד יומה האחרון. נפטרה בערב פסח, ט"ו בניסן תשס"ו ונטמנה בבית הקברות בבאר שבע. על קברה נחרטו שמות כל בני משפחתה שנספו בשואה. יהי זכרה ברוך. (נרשם על ידי בנה ,יקי הר-טל, על סמך דברים שנכדתה, שרה הר-טל נחמיאס, שמעה ורשמה מפיה בילדותה ועל פי עדות שמסרה אמא ביד ושם בחודש יוני 2004).