ברטוש , שבוע טוב ../images/Emo20.gif
חשבתי הרבה על ההודעה שלך בימים האחרונים, (גם על הקודמת). ואפילו סיפרתי עליה לחמותי, ושאלתי אותה מה דעתה. (יש לה דעות יחסית שמרניות בנושא הזה, היא מאוד בעד לקיים אזכרות. ונוהגת להגיע במועד לכל האזכרות של מי שהיה קשור אליה אי-פעם - במובן זה היא הזכירה לי קצת את האישה/שכנה שלי ההיא עם העדשים). בהתחלה חשבתי לכתוב אליך מהמקום הכי קרוב שאני יכולה להתחבר אל הצורך של כלתך, וממקום שבו אני הייתי קרובה מאוד לאובדן שלה. ולמרות כל הרגשות שיש לי בנושא, הקרוב מאוד שחוויתי אני, הוא אינו, וגם לא יכול להיות המקום עצמו. ולכן גם אין לי כלים להבין באמת. וגם אילו הייתי אני במקום הזה, הרגש הפרטי של כל אחד הוא כל-כך שונה בנושא הזה שאין לו באמת תוקף. לכן אני מבקשת להתחבר ממקום אחר. העובדה שכלתך מקיימת את הדבר שאת מכנה "חגיגה", במשך כל השנים, מעבר לצורך הפרטי שלה, יש בו גם כבוד גדול אליך. ועכשיו, אחרי תשע שנים, גם אם היא מבינה את הבקשה שלך לשנות, או לוותר על הנוהג, או לוותר על הנוכחות שלך, יש בזה עבורה איזה מילכוד. מאוד קשה להסביר למאה אנשים שבאים אליך פעם בשנה, באופן קבוע, ושיש בו סיבה סמלית ומטען רגשי, שמעכשיו יפסיקו לבוא. וגם אין לה דרך לבטל, או לדלג שנה, כי מביטול כזה אי אפשר לסגת חזרה. את אומרת (במקום אחר) שאתן כמו אם ובת. גם אם מתוך אהבה אליך היא תסכים לוותר על הנוכחות שלך, האם היא תדע להתמודד עם השאלות שישאלו אותה כל ה"אורחים"? ואולי אם תיעדרי שנה אחת, אחר כך יבואו פחות? אולי הם באים הרבה בשבילך? האנשים שבאים לאזכרה באופן קבוע, למרות שהם אוכלים, שותים ומדברים, כנראה יש להם צורך אמיתי וכנה להתמיד ולהגיע. הכי קל והכי נוח ויש כל הסיבות לכל אחד לא להגיע, לכולם יש עול-חיים לקיים. יום-יום. וההתמדה הזאת היא גם שיקוף להערכה וכבוד ששומרים לכלתך ואליך, אף מעבר לכיבוד הזכר של בנך. ובנוגע לתחושה שזו "חגיגה", אני כל-כך מבינה את זה. הם "מלאי-חיים", מדברים על דא ועל הא... יש בזה משהו צורם, אולי גם אי נוחות. אבל לנוהג הזה של ה"אירוח", יש גם סיבה נוספת, מעבר לחלק שמבטא את האובדן והצער שבאזכרה, יש בו דבר שמזכיר את החובה (איכשהו) בכל זאת לחיות את החיים. והשיחות האלה בין האנשים יש בהם אמירה שלהם אליכן, שהמכנה המשותף והקירבה האישית היא יותר ממעשה של כבוד. יותר מנוהג. אני לא יכולה לתת עצה של ממש. אני גם לא יכולה "להעריך" עד כמה זה יותר מכאיב לך, הקיום של האזכרה. השכול הוא מקום שאין לו מידה. ובאמת בזה רק את יכולה לדעת מהי המידה שלך. כלתך שאוהבת אותך כמו אם, היא תבין אם לא תוכלי לקחת חלק באזכרה. רות ונעמי עברו מסע גורלות משותף, וכשאני חושבת עליך ועל כלתך, אני נזכרת בדימיון שיש לי עליהן. אהבתן התגברה על מכשולים גדולים. ואני מרגישה שגם אתן עושות כך בדרככן המשותפת הזאת.
