לפני שאשכח...
ההופעה הראשונה אחרי כמעט שנתיים... זה לא הרגיש לי נוח במיוחד, אני מודה, להיות מוקפת אנשים שהזכירו לי אותי, בצללית של עבר רחוק שעבר כבר לפני כמה שנים. את היהודים אני כבר לא שומעת, לא באופן ממשי לפחות. מידי פעם, כשמתנגן איזה שיר ברדיו אני מבליחה חיוך נוסטלגי ומזמזמת את המילים, זוכרת שפעם הייתה להן משמעות כל כך גדולה מבחינתי... הגעתי לבד. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהעברתי הופעה שלמה בגפי- בלי אנשים נלווים שלא מרגישים את הרגשות העצומים האלה שאני מרגישה כשהם מופיעים. מיקמתי את עצמי במקום טוב באמצע- רחוק מספיק כדי לנשום וקרוב מספיק כדי להרגיש, ובו זמנית תהיתי אם אני בכלל נמצאת במקום הנכון. זה בעט בי, ה-הכל הזה- הספק, המחשבות, הזכרונות- כולם התנקזו לאיזור הזה בבטן שיש בו פרפרים. לא נשמתי ממש, רק חיכיתי שההופעה תתחיל כדי לראות אם הדבר הזה קיים בי, גם היום... כשהם פרצו לבמה, באנרגיות האדירות האלה שעוד לא ראיתי אצל שום אמן, לא כאן ולא מחוץ לגבול, לא היה לי כל ספק שהספק שבכלל העזתי להטיל היה בזבוז מוחלט של רגש. רק שניות לקח לי להיזכר במילים הישנות, ובקפיצות, ובאדרנלין שמזכיר לי קצת את מה שמרגישים אחרי... טוב, תדמיינו. נהנתי. נקודה. זו הייתה הפריקה המשמעותית ביותר לחודשים האחרונים. שרתי עם כוונה, כמעט עם דמעות, אוחזת בבטן, ובשיער, ובראש- מתנתקת לחלוטן מכל הסובבים אותי. מהופנטת. מכורה. זה קצת שונה עכשיו, מפעם. פעם, הייתי חיה מהופעה להופעה, יוצאת שעות לפני-כן מהבית, מחפשת פיסות מידע באופן אובססיבי, חייתי את הלהקה- כנראה שקצת יותר מהגבול הרציונלי. ועכשיו- כנראה שאני רק זקוקה להופעה טובה מידי פעם, כדי להשלים את הדבר שמכנים: "לחיות". גם אחרי שנתיים זה תמיד מרגיש מוכר. כרגע אני כמעט מאושרת, המון תודה- לכם כקהל, לא פחות מללהקה. _____________________ זה היה הערב המוצלח ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה- וזה לא שלא היו לו מתחרים.. **לא ראיתי שרשור חוויות ואני כבר לא בטוחה שקיים כזה. במידה וכן- אנא שרשרו אותי, סליחה מראש.
ההופעה הראשונה אחרי כמעט שנתיים... זה לא הרגיש לי נוח במיוחד, אני מודה, להיות מוקפת אנשים שהזכירו לי אותי, בצללית של עבר רחוק שעבר כבר לפני כמה שנים. את היהודים אני כבר לא שומעת, לא באופן ממשי לפחות. מידי פעם, כשמתנגן איזה שיר ברדיו אני מבליחה חיוך נוסטלגי ומזמזמת את המילים, זוכרת שפעם הייתה להן משמעות כל כך גדולה מבחינתי... הגעתי לבד. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהעברתי הופעה שלמה בגפי- בלי אנשים נלווים שלא מרגישים את הרגשות העצומים האלה שאני מרגישה כשהם מופיעים. מיקמתי את עצמי במקום טוב באמצע- רחוק מספיק כדי לנשום וקרוב מספיק כדי להרגיש, ובו זמנית תהיתי אם אני בכלל נמצאת במקום הנכון. זה בעט בי, ה-הכל הזה- הספק, המחשבות, הזכרונות- כולם התנקזו לאיזור הזה בבטן שיש בו פרפרים. לא נשמתי ממש, רק חיכיתי שההופעה תתחיל כדי לראות אם הדבר הזה קיים בי, גם היום... כשהם פרצו לבמה, באנרגיות האדירות האלה שעוד לא ראיתי אצל שום אמן, לא כאן ולא מחוץ לגבול, לא היה לי כל ספק שהספק שבכלל העזתי להטיל היה בזבוז מוחלט של רגש. רק שניות לקח לי להיזכר במילים הישנות, ובקפיצות, ובאדרנלין שמזכיר לי קצת את מה שמרגישים אחרי... טוב, תדמיינו. נהנתי. נקודה. זו הייתה הפריקה המשמעותית ביותר לחודשים האחרונים. שרתי עם כוונה, כמעט עם דמעות, אוחזת בבטן, ובשיער, ובראש- מתנתקת לחלוטן מכל הסובבים אותי. מהופנטת. מכורה. זה קצת שונה עכשיו, מפעם. פעם, הייתי חיה מהופעה להופעה, יוצאת שעות לפני-כן מהבית, מחפשת פיסות מידע באופן אובססיבי, חייתי את הלהקה- כנראה שקצת יותר מהגבול הרציונלי. ועכשיו- כנראה שאני רק זקוקה להופעה טובה מידי פעם, כדי להשלים את הדבר שמכנים: "לחיות". גם אחרי שנתיים זה תמיד מרגיש מוכר. כרגע אני כמעט מאושרת, המון תודה- לכם כקהל, לא פחות מללהקה. _____________________ זה היה הערב המוצלח ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה- וזה לא שלא היו לו מתחרים.. **לא ראיתי שרשור חוויות ואני כבר לא בטוחה שקיים כזה. במידה וכן- אנא שרשרו אותי, סליחה מראש.
