אלת הקשת בענן
New member
לפעמים אני מתיאשת
שלום לכם אני חדשה כאן, כבר מחפשת זמן מה את הפורום המתאים ואולי.. בעלי חולה כבר שנה וחצי. ובחודשים האחרונים זה נעשה רע.מכל הבחינות. הוא חולה בלימפומה. ואנחנו שניים עם הסיפור הזה. הוא לא מסכים שנגלה את זה לאף אחד,ביוחד כי הוא דואג שמה זה יגיע להוריו הזקנים שגם כך מתמודדים עם סרטן ריאות של האב. אני אופטימית מיסודי, לא מוכנה להכנע לשום גזירה,מחפשת פתרונות, ואם צריך אני יטוס לירח כדי להביא משם עזרה. אני יודעת שאני האור שלו כל זמן שהוא רואה אותי נלחמת בשבילו הוא מרים את הראש. אנחנו כל כך צעירים וזה כל כך קשה. זו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני בוכה- ככה מול המחשב בוכה כשאני כותבת. הוא לא רוצה טיפול, הוא לא רוצה שאני יחליט בשבילו. הרופאים דוחים גם הם את הטיפול הקשה(כימותרפיה אגרסיבית ומיד השתלת מח עצם-בידוד של חודש וכד'), עברנו בשנתיים האחרונות מקצה הארץ לקצה שני, החלפנו רופאים. המתח לפני הבדיקות הוא נוראי והנפילה אחרי כן היא בלתי נסבלת. יש לציין שבעלי כבר לא עובד, הוא סובל מתשישות,כאבים. העול כולו נופל עלי. אני משתדלת לא לקטר אבל אני "קורעת את התחת" 6 ימים בשבוע כל יום עד ממש מאוחר ועדיין לא רק שאין רווחה כלכלית- להפך אנחנו שוקעים ושוקעים. אנחנו נשואים כבר 10 שנים (אנחנו בשנות השלושים לחיינו) ואין לנו ילדים, יש לי קשיים להכנס להריון, וכמובן שזה הדבר האחרון שהוא מעונין בו עכשו (טיפולי פוריות) לאחרים הוא מקסים, אני סופגת את השתיקות הארוכות,העצבים כשכואב לו,את חוסר האונים שלו. אני רואה איך מגבר חסון וחזק שהיה לי הוא מתמוסס לסמרטוט שדוף ורגוז. אני בוכה עכשיו כי הוא לא פה, לידו אני תמיד חזקה ובטוחה שהכל יהיה בסדר ואיני מוצאת בימים אלו איזה שביב של תקווה אסור להתייאש נכון?
שלום לכם אני חדשה כאן, כבר מחפשת זמן מה את הפורום המתאים ואולי.. בעלי חולה כבר שנה וחצי. ובחודשים האחרונים זה נעשה רע.מכל הבחינות. הוא חולה בלימפומה. ואנחנו שניים עם הסיפור הזה. הוא לא מסכים שנגלה את זה לאף אחד,ביוחד כי הוא דואג שמה זה יגיע להוריו הזקנים שגם כך מתמודדים עם סרטן ריאות של האב. אני אופטימית מיסודי, לא מוכנה להכנע לשום גזירה,מחפשת פתרונות, ואם צריך אני יטוס לירח כדי להביא משם עזרה. אני יודעת שאני האור שלו כל זמן שהוא רואה אותי נלחמת בשבילו הוא מרים את הראש. אנחנו כל כך צעירים וזה כל כך קשה. זו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני בוכה- ככה מול המחשב בוכה כשאני כותבת. הוא לא רוצה טיפול, הוא לא רוצה שאני יחליט בשבילו. הרופאים דוחים גם הם את הטיפול הקשה(כימותרפיה אגרסיבית ומיד השתלת מח עצם-בידוד של חודש וכד'), עברנו בשנתיים האחרונות מקצה הארץ לקצה שני, החלפנו רופאים. המתח לפני הבדיקות הוא נוראי והנפילה אחרי כן היא בלתי נסבלת. יש לציין שבעלי כבר לא עובד, הוא סובל מתשישות,כאבים. העול כולו נופל עלי. אני משתדלת לא לקטר אבל אני "קורעת את התחת" 6 ימים בשבוע כל יום עד ממש מאוחר ועדיין לא רק שאין רווחה כלכלית- להפך אנחנו שוקעים ושוקעים. אנחנו נשואים כבר 10 שנים (אנחנו בשנות השלושים לחיינו) ואין לנו ילדים, יש לי קשיים להכנס להריון, וכמובן שזה הדבר האחרון שהוא מעונין בו עכשו (טיפולי פוריות) לאחרים הוא מקסים, אני סופגת את השתיקות הארוכות,העצבים כשכואב לו,את חוסר האונים שלו. אני רואה איך מגבר חסון וחזק שהיה לי הוא מתמוסס לסמרטוט שדוף ורגוז. אני בוכה עכשיו כי הוא לא פה, לידו אני תמיד חזקה ובטוחה שהכל יהיה בסדר ואיני מוצאת בימים אלו איזה שביב של תקווה אסור להתייאש נכון?
