לפעמים אני תוהה למה נולדתי בכלל.
הכל התחיל בשלכת.. נפלתי אל העולם ככה לפתע פתאום. עוד זרע שנופל מהעץ... כמעט כל אחיי אשר נפלו יחד איתי לא הצליחו להתפתח ולהיכנס אל עולם החיים- הגזרה הנוראה נכפתה עליי. בהיותי קטן, הייתה עוברת הגברת הזקנה ודואגת להשקותי, אך במהרה זה נפסק. גדלתי לבד. ללא אהבות ודאגות. העוברים ושבים לא התייחסו לקיומי, פרט לצל שעשיתי בימי השמש (בעל כורחי יש לציין). האם בכך מסתכם כל ייעודי בחיי האומללים? ימיי שתייתי היו ימי הגשם בלבד, ימי שתיקתי כמספר הכוכבים היו, וימי התחזקותי לא מיהרו לבוא. חלש הייתי, ללא יכולת לעמוד איתן. עם הזמן התבגרתי, התחזקתי והתמלאתי. גדול, חזק ואיתן הייתי, כמעט כמו עץ הברוש הענק שבגינה לידי. קינאתי בו תמיד. איך הוא כזה גדול וחזק? איך עליו ירוקים כדשא ושלי חומים כחול? התבגרתי עוד והבנתי.. מי אני אם לא אחד מיני רבים? האין אני כעשב שוטה אל מול הברוש שראשו במרומים? האם מישהו יבחין בחסרוני, כשאל מולו ניצב הברוש יפה הענפים? כנראה שלא. אנשים עברו, ובמקום ללטפני, הם חרטו בי והשאירו בי צלקות שלא ניתנות לריפוי, אף לא באחרון ימי. בני אדם הגיעו, וכרתו את ענפיי ללא פסק. כאילו ביקשו שלא אגדל. ועד שצמחתי שוב, והבראתי גם נפשית- באו הם וכרתוני שנית. למה הם עושים זאת? האם משהו רע עוללתי? כל שלכת, כזו שהייתה ביום היוולדי, השלכתי את מאות הזיכרונות שאגרתי מהשלכת הקודמת. את כל העלים שמזכירים לי את הדבר הכי קטן, השלכתי מעליי והתנערתי מכל היכרות מוקדמת איתם. לא רוצה לזכור, לא רוצה לדעת. ככה חייתי לי. מקיץ לקיץ, משלכת לשלכת. 56 חורפים החזקתי מעמד, ובהם נהייתי איתן וחזק כמעט כברוש הנמצא מולי. 56 אביבים שבהם ראיתי אנשים, מעשים, אהבות ושנאות כאחד. 56 פעמים ראיתי את הסתיו חולף אל מולי.. מצפה ומחכה אל הבא אחריו. אמנם את החורף ה57 לא זכיתי לראות. בהיותי בן 57 באו הארורים, כרתו את הברוש שלמולי בפשטות שבה פיל מועך נמלה, והכניסהו אל תוך משאית גדולה. את הברוש החזק והאיתן והיפה והנערץ. הברוש לא התנגד. הברוש לא נס על נפשו. הברוש, שנראה החזק בעצים, לא הרים ולו ענף על מנת להציל את חייו שלו. האם עד כדי כך חסרי ערך החיים? בצניעות מרבית אבהיר שלא טיפש אנוכי, ועל כן בראותי את כריתת הברוש, הסקתי מייד מי הבא בתור. ובכן, מי יהיה הנאמר אם לא אנוכי עבדכם הנאמן? ניסיתי לברוח בכל כוחי, אך שורשיי נטועים באדמה היו. ניסיתי לצרוח בכל קולי, אך נאטם הוא והיה כזעקת השמיים השחורים שמעליי. מנוסתי נחלה כישלון רב, ועל כן באו חסרי הרחמים, וכרתו את כולי באחת. ממש כברוש שהיה למולי. כמה קינאתי לברוש ההוא.. הלא רציתי חיים כשל הברוש? והרי שתפילתי נענתה, והרי שתחינותיי התממשו, נפול נפלתי בדיוק כברוש, שחייו חלומותיי היו.
הכל התחיל בשלכת.. נפלתי אל העולם ככה לפתע פתאום. עוד זרע שנופל מהעץ... כמעט כל אחיי אשר נפלו יחד איתי לא הצליחו להתפתח ולהיכנס אל עולם החיים- הגזרה הנוראה נכפתה עליי. בהיותי קטן, הייתה עוברת הגברת הזקנה ודואגת להשקותי, אך במהרה זה נפסק. גדלתי לבד. ללא אהבות ודאגות. העוברים ושבים לא התייחסו לקיומי, פרט לצל שעשיתי בימי השמש (בעל כורחי יש לציין). האם בכך מסתכם כל ייעודי בחיי האומללים? ימיי שתייתי היו ימי הגשם בלבד, ימי שתיקתי כמספר הכוכבים היו, וימי התחזקותי לא מיהרו לבוא. חלש הייתי, ללא יכולת לעמוד איתן. עם הזמן התבגרתי, התחזקתי והתמלאתי. גדול, חזק ואיתן הייתי, כמעט כמו עץ הברוש הענק שבגינה לידי. קינאתי בו תמיד. איך הוא כזה גדול וחזק? איך עליו ירוקים כדשא ושלי חומים כחול? התבגרתי עוד והבנתי.. מי אני אם לא אחד מיני רבים? האין אני כעשב שוטה אל מול הברוש שראשו במרומים? האם מישהו יבחין בחסרוני, כשאל מולו ניצב הברוש יפה הענפים? כנראה שלא. אנשים עברו, ובמקום ללטפני, הם חרטו בי והשאירו בי צלקות שלא ניתנות לריפוי, אף לא באחרון ימי. בני אדם הגיעו, וכרתו את ענפיי ללא פסק. כאילו ביקשו שלא אגדל. ועד שצמחתי שוב, והבראתי גם נפשית- באו הם וכרתוני שנית. למה הם עושים זאת? האם משהו רע עוללתי? כל שלכת, כזו שהייתה ביום היוולדי, השלכתי את מאות הזיכרונות שאגרתי מהשלכת הקודמת. את כל העלים שמזכירים לי את הדבר הכי קטן, השלכתי מעליי והתנערתי מכל היכרות מוקדמת איתם. לא רוצה לזכור, לא רוצה לדעת. ככה חייתי לי. מקיץ לקיץ, משלכת לשלכת. 56 חורפים החזקתי מעמד, ובהם נהייתי איתן וחזק כמעט כברוש הנמצא מולי. 56 אביבים שבהם ראיתי אנשים, מעשים, אהבות ושנאות כאחד. 56 פעמים ראיתי את הסתיו חולף אל מולי.. מצפה ומחכה אל הבא אחריו. אמנם את החורף ה57 לא זכיתי לראות. בהיותי בן 57 באו הארורים, כרתו את הברוש שלמולי בפשטות שבה פיל מועך נמלה, והכניסהו אל תוך משאית גדולה. את הברוש החזק והאיתן והיפה והנערץ. הברוש לא התנגד. הברוש לא נס על נפשו. הברוש, שנראה החזק בעצים, לא הרים ולו ענף על מנת להציל את חייו שלו. האם עד כדי כך חסרי ערך החיים? בצניעות מרבית אבהיר שלא טיפש אנוכי, ועל כן בראותי את כריתת הברוש, הסקתי מייד מי הבא בתור. ובכן, מי יהיה הנאמר אם לא אנוכי עבדכם הנאמן? ניסיתי לברוח בכל כוחי, אך שורשיי נטועים באדמה היו. ניסיתי לצרוח בכל קולי, אך נאטם הוא והיה כזעקת השמיים השחורים שמעליי. מנוסתי נחלה כישלון רב, ועל כן באו חסרי הרחמים, וכרתו את כולי באחת. ממש כברוש שהיה למולי. כמה קינאתי לברוש ההוא.. הלא רציתי חיים כשל הברוש? והרי שתפילתי נענתה, והרי שתחינותיי התממשו, נפול נפלתי בדיוק כברוש, שחייו חלומותיי היו.
אהבתי "ימי שתיקתי כמספר הכוכבים היו...והרי שתפילתי נענתה, והרי שתחינותיי התממשו, נפול נפלתי בדיוק כברוש, שחייו חלומותיי היו." ואולי "אך מהעפר קמתי, ניפיתי אדמה רטובה ממכנסיי וצמחתי ליער עבוט בעל גזע אחד ואלפי ענפים..."