כאחת עם דיכאון קליני, יש לי מה לומר
אני בת 29, ובהחלט יודעת על מה את מדברת לאור העובדה שהתברכתי בדיכאון קליני
אותה תחושה שיש לך עוברת על אדם עם דיכאון, שלא לוקח כדורים..
במקרה אני הפסקתי לפני שנים לקחת והחלטתי להתמודד לבד..
מבחינה כימית במוח, את חווה מה שאדם עם דיכאון עובר.. רק שאצלו שנמשך ונמשך.. ואצלך המוח חוזרת לעבוד רגיל, וכך גם תקופת השעמום עוברת.
לא אציין מונחים רפואיים כדי לא לשגע אותך, בפשטות- יש הרבה דרכים לאתגר את המוח, לעבוד עם הפעולה הכימית כדי להרגיש פחות "רגיל מידי".
את לא צריכה לעשות משהו לא שגרתי.. וגם אם תעשי, התחושה שדברים הם לא רגילים מידי תארך לזמן קצר, ואז תחזרי לתחושה המשעממת, עד שזה פשוט ישתנה מעצמו.
יש אנשים שימצאו במה שאני אומרת שעמום יותר גדול מהשגרה, אבל אצלי זה עובד-
בתוך השגרה המשעממת, שבתכלס על אחד חווה אותה, עם דיכאון או בלי.. תמצאי משהו שיחזיק אותך, שיאתגר אותך.. ככל שזה יאתגר אותך יותר, ככה הפעולה במוח תתחדש, ומשם הדרך להפסיק להרגיש "רגילה מידי" תהיה קצרה יותר.
ומדובר בדברים הקטנים, לא בצניחה ולא בגלישה..
אמנות, נניח.
לא צריך להיות אומן גדול בשביל לעסוק בזה.. אמנות זה משהו אישי, ודווקא בתקופה כזאת את יכולה להוציא מעצמך דברים שלא ידעת שהם קיימים.
(ולאמנות אין סוף= ציור, פיסול, תפירה, סריגה ועוד מיליונים)
אם לדוגמה, תתחילי לצייר ציור, סתם משהו פשוט.. יעלו בך רעיונות, וסביר להניח שזה משהו שתחשבי עליו כמה ימים ברציפות.. מכאן את "יוצאת" מהתחושה שלך.
גם צפייה בסדרה חדשה נחשבת לאתגר-
אם תתחילי לראות סדרה כבדה כזאת (יכולה להמליץ ^_^), יום אחרי יום את תחשבי על הסדרה, תעלי רעיונות בראש, תתהי לגבי סיטואציות, לפעמים סדרות כאלה מעלות בנו את הצד הפילוסופי שבנו.. ושוב- את עובדת על אותה פעולה.
ברגע שתביני איך זה עובד, התקופות האלה שבאות והולכות יהיו יותר קלות, כי את תדעי לעבור אותן מהר.