לפעמים בא לי לברוח

לפעמים בא לי לברוח

יש לנו ילד מהמם בן שלוש ושמונה חודשים. הוא נכנס לגן עירייה השנה (רוב הילדים שם בני 4).
בחודש האחרון זה הפך להיות בלתי נסבל. כל מה שמבקשים ממנו הוא אומר: לא.
לא למקלחת, לא לשטיפת ידיים, לא להתלבש אחרי אמבטיה, לא לאכול, פשוט כל דבר בסיסי.
בשבועיים האחרונים זה הפך גם לקללות כמו "אני אשים אותך במלכודת" או "אני אהרוג אותך", אני לא רוצה לשמוע אותך", "אני אטביע אותך בים", "את לא אמא שלי ואני רוצה אמא אחת" וכו'.ולזה מתווספת אלימות - הוא ממש מכפכף אותי ואת בעלי.
אנחנו נוקטים בעמדה נוקשה נגד זה. משוחחים איתו בעיקר ולוקחים ממנו צעצוע ליום, מנסים להרגיע אותו דרך סיפור. מראים כעס על המעשה. מעודדים את זה שאנחנו יודעים שהוא ילד חכם ושזה מעשה שלא מתאים לו. וכו' וכו'
הבקרים הפכו ליצירה אחת גדולה. הפכנו להיות אני ובעלי - אמא מן ואבא מן כי הוא "ספיידמן" או "סופרמן". אז לפעמים זה מצליח ולפעמים הוא לא רוצה לעשות כלום והמילים הו המילים שהוא מוציא מהפה.
שלשום זה כבר היה סיוט וזה גרם לי פשוט לצרוח עליו צרחה איומה עד כדי כך שהוא בכה. הייתי יום בדיכאון.
כל העניין הזה מתיש, מעליב, מעייף, מאס ומדכא. כאילו נכנס בו שד ואי אפשר להשתלט עליו.

הערה: הגננת שלו הייתה במחלה שבועיים וחצי. בזמן הזה הקללות התעצמו - אולי זה קשור לזה?
אני יודעת שזה הגיל, ושזה ניסיונות שלו למצוא גבולות. אבל ההתשה היא נוראית ולפעמים פשוט בא לי לברוח מהבית. להיעלם. לא להתמודד עם זה. אין לי כוחות ליומיום המתיש הזה

תודה למי שקרא/ה.
אשמח לעזרה.
 

mother cat

New member
נשמע שהיית אצלי בבית הבור - כי ככה היה לי עם בן הכמעט 5 שלי.

וגם לי בא לברוח מהכל. או טוב יותר להתכרבל בפוך ולא לצאת. מה שכמובן לא אפשרי כי אני בעבודה...
&nbsp
קודם כל - חלק מזה זה הגיל. מדברים תמיד על גיל שנתיים הנורא ושוכחים לספר לנו על 3, ו 4, ו 5....
התחלה של גן עיריה זה קשה. הוא בצהרון? הוא הפסיק עכשיו לישון צהריים? כשהבן שלי נכנס לגן עיריה פלוס צהרון הוא הפסיק את שנת הצהריים והעייפות גרמה להכל להיות יותר קשה ונפיץ. הבשורה הטובה היא שרב הילדים מסתגלים לזה.
המחלה של הגננת יכול בהחלט להיות קשור - זה מטלטל שדות משמעותית נעלמת פתאם וילד קטן לא מבין את זה. יש גננת מחליפה קבועה? או כל יום משהי אחרת?
&nbsp
ממליצה לך בחום להגיע לפורום הורים לפעוטות פה בתפוז. יש שם הרבה אמהות מנוסות שדעו ליעץ ולכוון.
 

ornme

New member
לפעמים "הצרחה האיומה" מכניסה קצת סדר לבינתיים...

לא חושבת שזו סיבה להיות יום שלם בדיכאון.
מניסיוני האישי, לרוב שינוי בהתנהגותו של ילד נובע ממשהו בסביבה היומיומית שלו, לכן דבר ראשון הייתי מנסה לברר מה קורה בגן.
זה אומר לברר מי החברים שלו בגן, מי מהם הוא רוצה להזמין הביתה, לעשות מאמצים ולארח את הילדים שהוא חפץ ביקרם (אחד אחד לא כולם יחדיו), להסתכל איך הוא מסתדר איתם בבית ואם החברות הזו היא שוות כוחות (או לחילופין, הוא מתאמץ בצורה יוצאת דופן לשאת חן),
וזה אומר שיחה עם הגננות, וגם מעקב שלכם. ממש מעקב. כולל גיחות פתאומיות לגן שלו ותצפית בלי שירגיש. זה צריך להיות מתואם עם הגננת - שינתן לכם סדר היום בגן ואתם תעשו ביקורי פתע. תקריבו כמה ימי חופש מהעבודה לעניין.
לבדוק עם הגננת אם הוא מרוכז בזמני ההתכנסות, אם הוא מקשיב לסיפורים ואם הוא משתתף.
מכל הנתונים שתאספו, לראות מה בעצם עובר עליו, ומכאן להמשיך:
יכול להיות שהילד חשוף בגן לאלימות מצד ילדים אחרים, אולי רק הקנטות ואלימות מילולית, אבל במידה כזו שגורם לו לאמץ לעצמו התנהגות מתגוננת. גם בבית. במצב כזה צריכים להשקיע בחיזוק הקשרים החברתיים שלו, שתהיה סביבו קבוצה מגוננת של חברים. אולי לשלוח אותו לחוג עם ילד מהגן. אם אבחנתם חולשה פיזית יחסית לילדים אחרים - אולי כדאי לחשוב על חוגי ספורט.
במקביל, להעיר לו בבית כשהוא משתמש באלימות המילולית. לומר לו שזה מאוד לא נעים לכם, שאם הוא ימשיך אתם תצאו מהחדר / תפסיקו את המשחק איתו / לא תלכו לבילוי מסויים שהוא מצפה לו כי פשוט לא טוב לכם כשמדברים אליכם ככה.
אולי לנסות לפתח איום שלו עד לאבסורד, לראות איך הוא מגיב - "אוי, תשים אותי במלכודת? אז איך אני אכין לך אוכל? ואיך אני אחבק אותך ככה (ולחבק) ואיך אני אקח אותך מהגן?"
וכמובן, לאורך כל התהליך, לגרום לו להבין שאוהבים אותו. מאוד. ושתאהבו אותו בכל מקרה, גם אם ידבר לא יפה...
ואין כל טעם בלקחת לו צעצועים, להיפך, אני חושבת שזה מחליש. הרי הצעצועים שהוא אוהב הם חלק יציב בעולם שלו, כשלוקחים לו בעצם מערערים את הבעלות שלו.

אם, לאחר כל מאמציכם, ההתנהגות הזו ממשיכה ללא כל שינוי, רצוי לפנות לייעוץ.
 

kisslali

New member
מה אומר דר' פיל?!?!

סתאאם בצחוק - אצלי הוא היה האורים ותומים אבל זה באמת רק שלי.
אני קוראת ממה שאת כותבת שאת לא נוגעת בנקודה הכי משמעותית בסיפור: הילד התחיל גן חדש באחד ספטמבר, אחרי שלושה שבועות התחילו החגים = חודש שהוא יום בגן ואז שבוע בבית, ואז התחילה השגרה והוא עוד לא מעכל מי נגד מה בגן - ילדים חדשים, גננת חדשה, הוא מהקטנים כנראה וזה לא מקל, בקיצור הוא עובר תקופה קשה מאד ופורק את התסכולים בבית. לי לפחות זה נשמע מאד הגיוני.

ועוד משהו, אני מבינה שהוא בן יחיד או לפחות בכור. שכשהילד הרביעי מתנהג ככה, כבר לא מרגישים כ"כ נורא בקשר לזה. מה שאומר שזה כנראה יותר אתם מאשר הוא. קחי נשימה עמוקה, תשנני את כל הקלישאות שהאמאות והסבתות אומרות ואל תקחי את זה כ"כ קשה.
אמא שלי תמיד אמרה "ITS JUST A PHASE AND DONT WORRY, HE'LLL SOON GROW OUT OF IT" אז הילד בן שלושים ואני עדיין משלב לשלב ותמיד דואגת ומוטרדת. עם השנים למדתי להסתיר.... עם הבת השניה אני כ"כ לא בלחץ מכלום
.

ללי
 

mother cat

New member
אהבתי את מה שאמא שלך אמר...

אני פעם שאלתי את אמא שלי מתי מפסיקים לדאוג מהילדים. תשובתה: NEVER....
&nbsp
אז את גמרי בסדר, לפחות לפי אמא שלי
 
למעלה