לפעמים החיים קשים

BellA עלמה

New member
לפעמים החיים קשים../images/Emo4.gif

נרשמתי ללימודים במקצוע מסויים .כרגה יש קצת בעיות בהרשמה אבל אני לא מרימה ידיים ושולחת פקסים למי שיכולה. זה הכל בגלל שאין לי פסיכומטרי ואני מבקשת שיקחו בחשבן לימודים קודמים. אני מאמינה שבחיים זה לא הכל שחור לבן ולפעמים צריך להתחשב באפור. ההואים שלי לא תומכים הם טוענים שאני מבוגרת מידי ללימודים (אני בת 31) ושהמקצוע לא מתאים לי (עו'ס) כי אני לא טיפוס שיודע להיות למאן אחרים וכו. במקום להגיד אוקי לנו יש ספקות אבל אנחנו רואים שזה מה שאת רוצה תעשי כל מה שאת יכולה כדי לנסות אולי להתקבל. במקום זה מורידים לי את הביטחון העצמי וערך העצמי. וזה כואב כלכך. אני עובדת כרגע במשו מאוד חלקי ההורים שלי לא מרוצים. אבא שלי טוען שהוא יכול להשיג לי עבודה. איך? בזה שהוא ילך למעסיקים ויבקש מהם לתת לי הזדמנות אפילו לתקופה ניסיון בחינם. אני לא מוכנה לזה כי לדעתי זה משפיל כלכך. יומיים שאני מדוכדכת יומים שאני בוכה לא מבקשת שמיים וארץ בכלל לא רק שקצת הדברים ילכו לכיוון שלי בחיי שזה מתיש עייפתי מנסה לא לאבד תקווה, שמחת חיים ואופטימיות אבל לאט לאט זה הולך ונאבד מה אז? ....בחיי שלפעמים החיים קשים
 
גבולות מול הורים

כבר כתבת כמה וכמה פעמים על הגבולות המטושטשים האלה בינך לבין הורייך. נראה לי שבאמת במשפחתך לא יודעים לשים את הגבול בין הבעת דיעה, לבין פלישה והשתלטות. אני מכירה את זה מהמשפחה שלי, ומאז הטיפול אני לומדת להגדיר את הגבולות שלי מולם, כך שלא יוכלו לחדור כל כך. אוקיי, הם מתנגדים. הם חושבים שאת לא מתאימה. זכותם. את בן אדם בוגר וחושבת אחרת. זכותך. אגב, אבי החליף מקצועות עד גיל 35 ובגיל הזה, פנה בפעם הראשונה ללימודים. בהתחלה לא רצו לקבל אותו, אבל הוא נלחם, והתקבל, ויצא מצטיין ועוד לימד שם שנים רבות כמורה. חשבת להגיד להורייך מה שאת מרגישה?
 

BellA עלמה

New member
הממ

אמרתי יותר מפעם אחת וזה סתם התדרדר לעלבונות וכאלה. מצד אחד אני מבינה אותם. הם דואגים שבגיל 31 אני עדיין לא מוצאת את עצמי. הם בגיל 27 כבו היו נשואים + תינוקת+ תואר שני בדרך לתואר שלישי. אני איפה? אז הם דואגים. אבל מצד שני יש דרכים להעביר את הדאגה לא בדרך מעליבה. לגבי לימודים, יש קצת בעיות , אני נלחמת. מסרבת לוותר עד שיגידו לי בצוקה ברורה חד וחלק שאין סיכוי.
 
כל אחד והחיים שלו

ואת לא הגעת לעולם כדי לשחזר את חיי ההורים שלך. תראי, לא תמיד אפשר להצליח ולשנות את צורת הניסוח של הבן-אדם שמולך. לפעמים אין ברירה אלא להשלים עם זה, ולהגיד לעצמך: אוקיי. הוא ככה, ואני אחרת. אני חושבת שבזה שאת לא מוותרת וממשיכה להיאבק, זה מה שאת עושה. אז נכון שזה כואב כשההורים לא מקבלים אותך (והם לא מקבלים אותך כפי שאת בעוד כמה תחומים), ולא תומכים, אבל לא יודעת, לא חושבת שהכל בר שינוי. מה שכן, אולי כואב לך כ"כ, כי התמיכה שלהם בעיניך שווה לקבלה שלהם אותך כפי שאת. ואני חושבת שאת בעצמך לא מקבלת אותך כפי שאת - עדיף לעבוד על זה, מאשר על ההורים
 

BellA עלמה

New member
צודקת

עשיתי דיבור עם עצמי בזמן שהלכתי לצעידות ולשחות[ כדי להרגע ולהתרחק מהם] אמרתי לעצמי הדרך הכי טובה לשרוד היא פשוט לא לתת את הדברים שלהם לחדור[ אוי כמה שזה קשה. אין לי עור של פיל]. לתת לדברים שלהם להכנס מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השנייה. ואני דווקה חושבת שהורים צריכים לקבל את הילדים שלהם כמו שהם. כן לנסות לדחוף אותם קדימה . אבל לא להתיל ספק במה שהם עושים למרות שזה נראה להם לא נכון. אילה החיים שלי ואם אני לא אעשה טעויות איך אלמד?
 
למעלה