לפעמים יש יתרון בלשבת על כסא גלגלים...
"נופלת בין הכיסאות" כתבה אסנת להט, מתנדבת מילבת מתוך: מילבת ONLINE: לישיבה בכיסא גלגלים, ובפרט ממונע, יש יתרונות רבים – תמיד יש לי מקום ישיבה (יתרון גדול כשבאים לסינמטק ברגע האחרון), איני צריכה להתמודד עם מושבים בלתי-נוחים (למשל, שרפרפים מתקפלים ללא משענת גב בעת פיקניק משפחתי), כל "הבית" נמצא על הגב (דהיינו תיקי המלא מכל טוב) ואנשים תמיד מפנים לי את הדרך (האם מתוך ידיעה אינטואיטיבית באשר לנטיות הדריסה שלי, הידועות לשמצה?). אך כמובן יש חסרונות לישיבה בכיסא גלגלים, למשל כאשר רוצים לסעוד בצוותא עם כמה אנשים. בעיה לא מוכרת בציבור היא סוגיית השולחן. שולחנות הם אתגר למי שיושב בכיסא גלגלים. נניח שאני מגיעה למסעדה נגישה, ואפילו יש בה שירותי נכים (ברכה גדולה ונדירה). שאלת השאלות היא: האם אוכל לשבת ליד השולחן? שאלה טריוויאלית בעבור כל סועד מזדמן, אך כלל לא מובנת מאליה בשבילי. פעמים רבות איני יכולה להתקרב אל השולחן – או שהוא נמוך וברכיי נתקלות במשטח העליון, או שרגל השולחן ממוקמת כך שהרגליות של כיסא הגלגלים שלי נתקעות בה. התוצאה היא שלרוב אני יושבת במרחק מה מהשולחן ונעזרת במגש המונח על ברכיי (מצב מביך ולא נוח לכל הדעות), או שאני יושבת בפינת השולחן ואין מקום להניח בפניי את הצלחת והסכו"ם. מעבר לכך שהדבר מקשה עליי לאכול, ידוע לכול מה קורה למי שיושב בפינת השולחן. לא בכדי איני נשואה... היות ופסח מתקרב, עולה השאלה באשר לישיבה ליד שולחן בסעודת החג. הפתרון הביתי לשולחן נגיש, הגדול דיו לסעודת חג עבור כל המשפחה, הוא שולחן שניתן להאריכו, משום שהתוספת לשולחן תמיד רחוקה מרגלי השולחן וכך נוצר מרווח מתאים בשביל כיסא הגלגלים. הבעיה היא שעקב כך לעולם אני יושבת באותו מקום, וכמובן איני יכולה לעבור כיסא ולשוחח עם אלה שאינם יושבים לידי. יתרה מזאת, היות שהבית מלא אנשים, אל לי לזוז שמא אדרוס כמה מבני משפחתי, מתכון ידוע למחלוקות וריבים באירוע טעון כ"ארוחת חג משפחתית". התוצאה היא שמדי מפגש משפחתי אני האדם הנייח ביותר – אף שאני בכיסא גלגלים – מרגע שמצאתי את מקומי ליד השולחן איני משה ממנו. עבורי אין זו בעיה. למשל, איני חשה צער על כך שנבצר ממני להגיש לשולחן או לשטוף כלים – יש לי תירוץ מנצח שאחיי מקנאים בו. אולם חשוב מכך, לעתים הישיבה בכיסא גלגלים בחלל גדול גורמת תחושת בדידות וניתוק כיוון שאיני מוצאת את מקומי. ואילו בחיק משפחתי אני חשה תמיד שאני בבית, ובזכות שולחן האירוח מקומי קבוע ומובטח לי.
"נופלת בין הכיסאות" כתבה אסנת להט, מתנדבת מילבת מתוך: מילבת ONLINE: לישיבה בכיסא גלגלים, ובפרט ממונע, יש יתרונות רבים – תמיד יש לי מקום ישיבה (יתרון גדול כשבאים לסינמטק ברגע האחרון), איני צריכה להתמודד עם מושבים בלתי-נוחים (למשל, שרפרפים מתקפלים ללא משענת גב בעת פיקניק משפחתי), כל "הבית" נמצא על הגב (דהיינו תיקי המלא מכל טוב) ואנשים תמיד מפנים לי את הדרך (האם מתוך ידיעה אינטואיטיבית באשר לנטיות הדריסה שלי, הידועות לשמצה?). אך כמובן יש חסרונות לישיבה בכיסא גלגלים, למשל כאשר רוצים לסעוד בצוותא עם כמה אנשים. בעיה לא מוכרת בציבור היא סוגיית השולחן. שולחנות הם אתגר למי שיושב בכיסא גלגלים. נניח שאני מגיעה למסעדה נגישה, ואפילו יש בה שירותי נכים (ברכה גדולה ונדירה). שאלת השאלות היא: האם אוכל לשבת ליד השולחן? שאלה טריוויאלית בעבור כל סועד מזדמן, אך כלל לא מובנת מאליה בשבילי. פעמים רבות איני יכולה להתקרב אל השולחן – או שהוא נמוך וברכיי נתקלות במשטח העליון, או שרגל השולחן ממוקמת כך שהרגליות של כיסא הגלגלים שלי נתקעות בה. התוצאה היא שלרוב אני יושבת במרחק מה מהשולחן ונעזרת במגש המונח על ברכיי (מצב מביך ולא נוח לכל הדעות), או שאני יושבת בפינת השולחן ואין מקום להניח בפניי את הצלחת והסכו"ם. מעבר לכך שהדבר מקשה עליי לאכול, ידוע לכול מה קורה למי שיושב בפינת השולחן. לא בכדי איני נשואה... היות ופסח מתקרב, עולה השאלה באשר לישיבה ליד שולחן בסעודת החג. הפתרון הביתי לשולחן נגיש, הגדול דיו לסעודת חג עבור כל המשפחה, הוא שולחן שניתן להאריכו, משום שהתוספת לשולחן תמיד רחוקה מרגלי השולחן וכך נוצר מרווח מתאים בשביל כיסא הגלגלים. הבעיה היא שעקב כך לעולם אני יושבת באותו מקום, וכמובן איני יכולה לעבור כיסא ולשוחח עם אלה שאינם יושבים לידי. יתרה מזאת, היות שהבית מלא אנשים, אל לי לזוז שמא אדרוס כמה מבני משפחתי, מתכון ידוע למחלוקות וריבים באירוע טעון כ"ארוחת חג משפחתית". התוצאה היא שמדי מפגש משפחתי אני האדם הנייח ביותר – אף שאני בכיסא גלגלים – מרגע שמצאתי את מקומי ליד השולחן איני משה ממנו. עבורי אין זו בעיה. למשל, איני חשה צער על כך שנבצר ממני להגיש לשולחן או לשטוף כלים – יש לי תירוץ מנצח שאחיי מקנאים בו. אולם חשוב מכך, לעתים הישיבה בכיסא גלגלים בחלל גדול גורמת תחושת בדידות וניתוק כיוון שאיני מוצאת את מקומי. ואילו בחיק משפחתי אני חשה תמיד שאני בבית, ובזכות שולחן האירוח מקומי קבוע ומובטח לי.
