לפעמים
אני מרגיש שחיי מתנהלים בתוך קופסא מפח. יותר נכון אני מתנהל בתוך הקופסא, וכל השאר מחוצה לה. אני רואה את עצמי יושב בפינה, עירום כביום היוולדי, מטונף, מלוכלך ומפוייח, כשכל מסתי משתפכת ממני הלאה והחוצה, והנה אני עוטף בידיי חלק, וחלק אחר בורח מתחת זרועותיי, ושוב אני מנסה לתפוס את שניהם, ועוד אחד פורץ למעלה אל עבר ראשי, כמו לנסות לשחק באצבעות עם הבלונים האלה של הקמח ומים. למגע ידיי באדמת הרי הכל מחוספס, כמו פרי הדר כתום-ירוק עם קליפה בשרנית במיוחד, עם ניצני פרחים לבנים וכתרים ורודים שפציעה קלה גורמת להם לשחרר את חלבן הלבן והבוהק. חריצי אור משוננים מסנוורים אותי, מן הצריחים הגבוהים הקרובים אל התקרה, חלונותיי אל החיים. ונדמה כאילו הקופסא קיימת משחר האנושות, מבא האדם אל העולם, כי נראה כי היא כבר בתודעת כולם. אף אחד לא מתקרב אליה, לא שם לב אליה, אם היא מפריעה למישהו בדרך, הוא פשוט הולך מסביב, מזיז אותה הצידה, ואם היא מתחצפת, בועט בה, מעקם את הפח, כי הרי מי היא בכלל שתעמוד בדרכו. ותמיד כשאני חוזר בהרגשתי אל הקופסא, נראה כאילו הקצתי לתוכה באותו הרגע. כל פעם מסתקרן, מחדש, כמה היא חזקה ולא חדירה, מוסיף עוד קמט בפח מתסכול, עד שבסוף נופל שדוד ובוכה אל רצפתה הקרה, אוסף את אדמת ההר אלי. אין זיכרון לקופסא. היא פשוט קיימת, מרגע אחד למשנהו, מופיעה לפרקים לא רציפים בקו הזמן. וכשאני חוזר לשם חדשות לבקרים, כולי נזעק אל הבחוץ. אני מרגיש אנוס, חבול ומדמם, בזווית עיניהם של כולאיי. ועכשיו התחושה מוזרה, אולי זה גנרל החורף שבא לבקר את גנרל הדיכאון, ועכשיו הם עסוקים בלהשוות למי יש זין יותר גדול בלדפוק את ההר, ויש את הקור הזה בלחיים ובקצה של האף, והאור הלבן נראה קצת יותר מטושטש ובוהק, ועצמים בתנועה משאירים שובל כמו חלזונות של אור.
אני מרגיש שחיי מתנהלים בתוך קופסא מפח. יותר נכון אני מתנהל בתוך הקופסא, וכל השאר מחוצה לה. אני רואה את עצמי יושב בפינה, עירום כביום היוולדי, מטונף, מלוכלך ומפוייח, כשכל מסתי משתפכת ממני הלאה והחוצה, והנה אני עוטף בידיי חלק, וחלק אחר בורח מתחת זרועותיי, ושוב אני מנסה לתפוס את שניהם, ועוד אחד פורץ למעלה אל עבר ראשי, כמו לנסות לשחק באצבעות עם הבלונים האלה של הקמח ומים. למגע ידיי באדמת הרי הכל מחוספס, כמו פרי הדר כתום-ירוק עם קליפה בשרנית במיוחד, עם ניצני פרחים לבנים וכתרים ורודים שפציעה קלה גורמת להם לשחרר את חלבן הלבן והבוהק. חריצי אור משוננים מסנוורים אותי, מן הצריחים הגבוהים הקרובים אל התקרה, חלונותיי אל החיים. ונדמה כאילו הקופסא קיימת משחר האנושות, מבא האדם אל העולם, כי נראה כי היא כבר בתודעת כולם. אף אחד לא מתקרב אליה, לא שם לב אליה, אם היא מפריעה למישהו בדרך, הוא פשוט הולך מסביב, מזיז אותה הצידה, ואם היא מתחצפת, בועט בה, מעקם את הפח, כי הרי מי היא בכלל שתעמוד בדרכו. ותמיד כשאני חוזר בהרגשתי אל הקופסא, נראה כאילו הקצתי לתוכה באותו הרגע. כל פעם מסתקרן, מחדש, כמה היא חזקה ולא חדירה, מוסיף עוד קמט בפח מתסכול, עד שבסוף נופל שדוד ובוכה אל רצפתה הקרה, אוסף את אדמת ההר אלי. אין זיכרון לקופסא. היא פשוט קיימת, מרגע אחד למשנהו, מופיעה לפרקים לא רציפים בקו הזמן. וכשאני חוזר לשם חדשות לבקרים, כולי נזעק אל הבחוץ. אני מרגיש אנוס, חבול ומדמם, בזווית עיניהם של כולאיי. ועכשיו התחושה מוזרה, אולי זה גנרל החורף שבא לבקר את גנרל הדיכאון, ועכשיו הם עסוקים בלהשוות למי יש זין יותר גדול בלדפוק את ההר, ויש את הקור הזה בלחיים ובקצה של האף, והאור הלבן נראה קצת יותר מטושטש ובוהק, ועצמים בתנועה משאירים שובל כמו חלזונות של אור.