``לפרוח מהמציאות``
הרבה פעמים מצאתי את עצמי אומרת לילד כי הגיע זמן לישון, אבל יותר זו היתה התקופה בה הוא היה עדיין תינוק, בה עדיין יכולתי להגיד לו נומי, נומי, להתלבש ולצאת, וכך עשיתי, בואי לאמא מאמי, בוא לאכול ארוחת ערב, אמא דואגת לך, אחר כך מתקלח, והולך לישון עם הסיפור של כיפה אדומה או שילגיה תלוי על איזו אגדה חשבתי באותם הרגעים. היום הילד כבר גדול, הוא זה שאומר לי ``לישון אמא, לישון`` את לא יוצאת היום, את לא עוזבת אותי לבד בבית עם זר, לא ילד קטן שלי, אני לא אשאיר אותך עם זר, זה בסך הכל ביביסיטר, שתשמור עליך, ביביסיטר שתרגיע אותי כשאת לא איתי? הוא חוזר על דברי במין לעג, אבל אני מתעקשת להוכיח לעצמי וגם לו שאני נותנת את הטון בבית הזה, וכך עושה, מביאה לו נשיקה והופ לילה טוב טורקת את הדלת אחרי. כך לילה ועוד לילה, לפעמים יוצאת ולפעמים לא, רגע, מה קורה? האם אני באמת הולכת לפגישה? או בורחת מהמציאות המעיקה, מהמציאות הכואבת של הבדידות, ישבתי, ובאמת ``השקעתי מחשבה`` כמו שהילד שלי אומר. והבנתי שאם לברוח מהמציאות אז עדיין זה לי לפרוח מהמציאות, וכך היה, התחלנו שנינו להתלבש ולעשות חיים, אני והבן שלי, כל יום היינו בפעילות אחרת, פעם עם חברים שלו, פעם עם חברים שלי, פעם בגן השעשועים ולפעמים סתם בבית מדברים. ואז כבר התרגל הילד לחברתי שנעמה לו מאוד ואז אמר לי ``אמא, נעמת לי מאוד, שבעתי ממך, תודה שלא הבאת לי לרעות בשדות זרים, עכשיו את יכולה להכיר לך ``גבר`` אחר. וכך עם הסכמה כיפית והדדית הגענו להבנה שלכל אחד מגיע את האהבה הגדולה.
הרבה פעמים מצאתי את עצמי אומרת לילד כי הגיע זמן לישון, אבל יותר זו היתה התקופה בה הוא היה עדיין תינוק, בה עדיין יכולתי להגיד לו נומי, נומי, להתלבש ולצאת, וכך עשיתי, בואי לאמא מאמי, בוא לאכול ארוחת ערב, אמא דואגת לך, אחר כך מתקלח, והולך לישון עם הסיפור של כיפה אדומה או שילגיה תלוי על איזו אגדה חשבתי באותם הרגעים. היום הילד כבר גדול, הוא זה שאומר לי ``לישון אמא, לישון`` את לא יוצאת היום, את לא עוזבת אותי לבד בבית עם זר, לא ילד קטן שלי, אני לא אשאיר אותך עם זר, זה בסך הכל ביביסיטר, שתשמור עליך, ביביסיטר שתרגיע אותי כשאת לא איתי? הוא חוזר על דברי במין לעג, אבל אני מתעקשת להוכיח לעצמי וגם לו שאני נותנת את הטון בבית הזה, וכך עושה, מביאה לו נשיקה והופ לילה טוב טורקת את הדלת אחרי. כך לילה ועוד לילה, לפעמים יוצאת ולפעמים לא, רגע, מה קורה? האם אני באמת הולכת לפגישה? או בורחת מהמציאות המעיקה, מהמציאות הכואבת של הבדידות, ישבתי, ובאמת ``השקעתי מחשבה`` כמו שהילד שלי אומר. והבנתי שאם לברוח מהמציאות אז עדיין זה לי לפרוח מהמציאות, וכך היה, התחלנו שנינו להתלבש ולעשות חיים, אני והבן שלי, כל יום היינו בפעילות אחרת, פעם עם חברים שלו, פעם עם חברים שלי, פעם בגן השעשועים ולפעמים סתם בבית מדברים. ואז כבר התרגל הילד לחברתי שנעמה לו מאוד ואז אמר לי ``אמא, נעמת לי מאוד, שבעתי ממך, תודה שלא הבאת לי לרעות בשדות זרים, עכשיו את יכולה להכיר לך ``גבר`` אחר. וכך עם הסכמה כיפית והדדית הגענו להבנה שלכל אחד מגיע את האהבה הגדולה.
