לפרוק... (אולי טריגר?..)

[סלוטייפ4]

לפרוק... (אולי טריגר?..)

לא הבנתי כל כך מה זה אומר הטריגר... אני חדשה כאן.
בכל אופן אני בנאדם שמאוד צריך לפרוק ולחלוק.. ועושה את זה הרבה.. צריכה לשרוד איכשהו פה בעבודה אז החלטתי לפרוק גם כאן ואולי גם לקבל קצת הזדהות.

תמיד הייתי בנאדם מאוד מאוזן.. כמו כולם חוויתי תקופות ורגעים קשים .. בחורה רגישה אך מתמודדת היטב עם הכל. יודעת לחלוק, ותמיד קיבלתי תמיכה מהמשפחה ומהחברים.
לאחרונה עברתי תקופה קשה בלימודים מלווה בהמון לחצים והסתגלויות. לא ישנתי או אכלתי כמו שצריך (בגלל הלימודים) ובמקביל התחלתי קשר חדש משמעותי ראשון מזה זמן רב. פניתי בתקופה זו לפסיכולוגית שממש עזרה. הצלחתי לשרוד את התקופה הקשה ההיא ולהגיע לחופשת סמסטר אך אז שמתי לב שנהייתי פתאום רגישה ממש.. כל ריב עם החבר גרם לי להתחרפן ולבכות יומיים ואז פתאום הייתי אומרת רגע מה? למה הגבתי ככה? זה לא הגיוני! וזה בטח ממש לא מתאים לי להגיב ככה! וכשהייתי במחזור בכיתי כל כך הרבה שלא יכולתי לבקש מהמוכרת בסופרפאם אדוויל בלי לבכות... הנחתי שפשוט בגלל שפספסתי כמה גלולות ועברתי תקופה לחוצה זה בטח יסתדר. ואז אחרי כמה שבועות טובים אני והחבר נפרדנו...נשברתי ובכיתי בטירוף כמה ימים.. כל פעם חשבתי שאני קצת מתחזקת הוא יצר קשר ושוב התמוטטתי..זה מאוד הפתיע אותי כמה קשה לקחתי את זה מכיוון שזו לא פרידה ראשונה ובכלל למרות שהייתי מאוד קשורה אליו והיו לי רגשות אליו הקשר לא היה הכי טוב ובכלל הרגשתי שהתגובה שלי מוגזמת! (ברמה ששלח SMS של מה נשמע ולא יכולתי לנשום כמה דק') כמובן שהבהרתי לו על נתק מוחלט. גיליתי שירדתי מאוד במשקל.. לא מפתיע מכיוון שכבר אין תאבון וכל כמה ביסים מביאים בחילה. לאורך כל התקופה המדוברת (כמה שבועות) הכרחתי את עצמי ללכת לעבוד, לפגוש חברים (שכמעט תמיד היה ביוזמתי) ואפילו לעשות ספורט. הימים שלי היום מחזוריים - קמה בדיכאון - הולכת לעבוד-מרגישה שלא יכולה יותר - בוכה בשירותים - מרגישה קצת יותר טוב - ממשיכה וככה .. ומדי פעם רגעים בסדר עם החברים בערב. ואז פתאום נהייתי חרדתית ולחוצה! כל הזמן בסטרס.. וממה?? לא יודעת! הבנתי שאני בלחץ מלהרגיש רע.. וזה התגבר.. ונהייתי כלואה. היה ערב אחד בלבד בזמן הזה שיצאתי והיה לי לא רק בסדר אלא כיף! איזה כיף להרגיש כיף! ופתאום יום למחרת נפלתי לתהום חשוכה שאין לצאת ממנה.. אפילו לא ידעתי לתאר מה אני מרגישה.. דיכאון? לחץ?פשוט רע! מה שבטוח שלווה לזה יאוש.. פחד.. חוסר הבנה.. הפסיכולוגית שלי שאותה ראיתי כמה פעמים וטענה שאני בסדר ויהיה בסדר ונסעה לחו"ל.. ואני בתחושה שלא אצליח לצאת מזה. אח"כ ממשיכה לבלות עם חברים וכל הזמן גוש בבטן.. ולא מבינה למה! הרי אני בסדר! אז יהיה חבר אחר.. יש לי חברים מדהימים.. יש לי משפחה טובה.. יש לי מלא תכונות טובות ומלא דברים טובים בחיים.. מה נסגר עם הגוש הזה?? למה הוא לא הולך? ושוב כל יום מאבק אינסופי כדיי להמשיך ללכת לעבוד.. להמשיך ללכת לחברים.. בסוף הרגשתי שזהו לא יכולה יותר! לא יכולה !!!! לא רוצה ולא מוכנה לחיות ככה!! ההורים חושבים שלא מדובר רק במשבר פרידה אלא שיש משהו מעבר ,פיסיולוגי (הורמונים או חוסר איזון כזה או אחר) שמשחקים כאן תפקיד ... אני קבעתי תור לפסיכיאטר שמקווה שיעזור...חייבת לשבור את המעגל.
יש רגעים שאני מרגישה יותר טוב ואומרת לעצמי שאני חזקה וזה משבר ויעזרו לי ואני אצא מזה.. אבל יותר פעמים יש בי תחושה שמשהו התקלקל.. נשבר. רע לי מאוד ואני לא אצא מזה וגם אם כן באיזה מחיר? וכמה אפשר לסבול? ולמה זה קורה לי? ממה זה נובע?? יש חברים שיודעים יותר ויש חברים שיודעים פחות. רואים עליי מיד שמשהו לא בסדר(בד"כ בחורה מאוד שמחה ויוזמת) אין כח להסביר מה קורה איתי (זה גם פחות מובן לאנשים כמו למשל לחטוף וירוס) אבל גם שונאת להעמיד פנים..
וואי יצא ממש ארוך.. מעניין אם מישהו קרה עד הסוף ויש לו מה להגיד...

 

[אלומת האור]

היי מתוקה, ברוכה הבאה ל

שלנו

מאוד לא קל מה שאת מתארת. אני מכירה היטב את רכבת ההרים הרגשית הזאת. אני שמחה שקבעת תור לפסיכיאטר שיוכל לאבחן מה בדיוק יש לך. מכירה מעצמי את הדיכאון הזה ואת הבכי הקורע הזה שמקשה עליי לתקשר עם אנשים ברמה הכי בסיסית ופשוטה.

מה שכן, אני שמחה לקרוא שבדרך כלל, בבסיס, את בחורה שמחה, אופטימית, חברותית וחזקה - זה מראה לי שיש לך כוחות ויכולת לצאת מהמצב הזה ולרתום את הכוחות האלה שבתוכך כדי לטפס החוצה מהמצב שאליו נקלעת, שלא ברור לנו כרגע מהו בדיוק.

תמשיכי כמובן לעדכן אותנו

 

[סלוטייפ4]

תודה על הקבלה החמה

אלומת אור - גם הפסיכולוגית שלי אמרה לי (לפני ששקעתי יותר בתהום) שהיא רואה שיש לי תכונה של לדאוג שיהיה לי טוב ושבזכות זה אני אצליח לצאת מדברים. אבל מנגד קשה להאמין כשכל מה שעובר עליי כל כך לא מתאים לי וכל כך זר לי , כלומר חוויתי דיכאון אך לא בעוצמה ובמשך האלה אף פעם
יחד עם התחושה של חוסר שליטה וחוסר הבנה אשר גורמים לחוסר אונים.
לשאר - עשיתי בדיקות דם מכיוון שגם דאגתי לגביי הירידה במשקל ,(והייתי אצל דיאטנית) חסר לי ברזל אך המוגלובין בסדר ו-TSH בסדר ו-B12 לא עשו לי שוב מכיוון שיצא תקין לפני פחות משנתיים (נהלי קופ"ח)

האמת שיש לי היום את התור לפסיכיאטרית שקבעתי בסופ"ש עקב מצוקה מאוד גדולה.. לאחר שאני באמת כבר כמה זמן יוצאת עם חברים ומנסה לעשות כיף וכושר ובוכה מלא לחברים ולאמא ובמקום להשתפר המצב מחמיר.(נסיתי גם קלמנרבין וטיפות ולריאן ובמקרה חרום אחד קלונקס)
הצלחתי לקבוע תור עוד יותר טוב למישהו שהוא פסיכאטר פסיכולוג שגם מומחה בבריאות הנפש של האישה ומבין בכל עניין האנדוקרינולוגיה (הורמונים) - שזה נשמע לי בול האדם בשבילי כדיי באמת לבדוק את כל העניין הרפואי עד שהפסיכולוגית שלי תחזור.

מעבר לזה שפשוט נמאס לי לסבול ואין לי סבלנות, אני בקרוב מאוד חוזרת ללימודים ואני לא יכולה לסמוך על זה שהשיגרה והחברים יעזרו.. אני הולכת להיכנס לתקופה מאוד מאוד לחוצה שוב ואני מרגישה שחייבת לתקוף מכל הכיוונים כדיי להתחזק יותר עד אז.
אגב זה שקבעתי אצל פסיכיאטרית זה לא אומר שהיא תיתן לי כדורים.פשוט רציתי מישהו שגם מבין בנפש וגם בגוף. אגב כדורים - מצד אחד פוחדת מהם כי יודעת שיכול לעשות גם רע, מצד שני ממש בא לי כדיי לשבור את המעגל!

נ.ב - חייבת לציין שרק לכתוב פה גורם לי להרגיש יותר טוב ולהעביר את הזמן בעבודה (ומנגד גם קצת חוששת שאני מאוד חושפת ושמישהו שמכיר אותי איכשהו יחבר את הנקודות...)

 

[אלומת האור]

יש לך נכונות ונחישות לטפל בעצמך, וזה יפה

ומשמח אותי. מכירה את הנהלים של קופ"ח (אני צמחונית)... מכירה היטב גם את תחום האנדוקרינולוגיה - אני מטופלת בהקשר הזה כבר יותר מעשרים שנה.

תנסי לראות (נראה לי שאת רואה ופשוט קשה לך עכשיו) למרות כל הבאסה והקושי כמה טוב יש לך בכל זאת בחיים: יש לך חברים שאפשר לבכות להם (לא לכל אחד יש), יש לך אימא (לי אין), את במשקל נמוך (יש אנשים שהיו מתחלפים אתך בכיף

), את עובדת ולומדת (לא כל אחד כאן מסוגל לזה) ואת מזיזה דברים, קובעת תורים, יודעת מה נכון בשבילך. הוא שאמרתי - בבסיס את חזקה ולכן אני אופטימית באשר לסיכויים שלך לצאת מהמצב הזה, מה שלא יהיה ואיך שלא יקראו לו.

האם ייתכן שהלימודים דווקא יוסיפו לך בריאות? אני יודעת על עצמי שבתקופת הלימודים אני אמנם לחוצה יותר, אבל גם מרגישה שהמוח שלי עושה התעמלות, וההישגים שלי, הפירות שאני קוצרת מההשקעה, משמחים אותי וממלאים אותי בגאווה וסיפוק. מי היה מאמין לפני 4 שנים שאני אהיה סטודנטית, ועוד סטודנטית בהצטיינות יתרה... ומי היה מאמין שאי פעם אני אעבוד במקצוע שהכי קרוב ללבי... אמנם פרילנס עשוקה, אבל עושה מה שאני אוהבת. יש תקווה.

את לוקחת תוסף ברזל?

ולדעתי אף אחד לא יזהה אותך, אלא אם במקרה קוראים לו מסקינטייפ 13

 

[סלוטייפ4]

גם אני צמחונית - אולי יש פה טריגרים

והתחלתי לקחתי ברזל אחרי שקיבלתי את התוצאות.

כל מה שאת אומרת הוא נכון.. ואני באמת רואה כמה מזל יש לי בחיים .. אבל ברגעי הרע זה כאילו לא משנה , לא יעזור כלום, אני נהיית פסימית ואנטי ובאמת ובתמים מאמינה בכל כולי שזה לא יעבור וועוד מלא דברים מאוד מאוד שליליים שאני לא ארשום פה כי הבנתי שזה טריגר,

לגביי הלימודים - פעם אחרונה הלימודים התחילו את הפגיעה בבריאות.. אולי כאן המקום לחשוף שאני לומדת רפואה.. בחלק שאני לומדת בבית חולים.. והסדר יום הזה של נסיעות |(=בחילות) של שעה וחצי לכל כיוון, לא לאכול בבוקר (צריך לקחת דם למטופלים), לקלוט מה הפרופ' אומר, לראות פעם ולהרגיש שאתה לא יודע כלום,לראות מישהו מת ואז לאכול אוכל דוחה מלא בשמן, שוב עוד ללמוד, נסיעה הבייתה, לנסות ללמוד למבחן השבועי , ללכת לישון מאוחר כי חייבים גם קצת ספורט/חברים/סידרת טלוויזיה/ספר, ואז מחשבות - למה אני עושה את זה לעצמי? האם הכל שווה את זה? האם אמצא בן זוג שיהיה לו כח אליי ולסדר יום שלי שרק יהיה יותר גרוע עם הזמן?

לכן אני מעדיפה לקבל עכשיו תמיכה מבעלי מקצוע (צעד שנראה אולי לאנשים קצת מהיר) מאשר לקחת סיכון לא לשרוד בלימודים.

חייבת להודות שמצד אחד שמחה על הפגישה היום עם הפסיכיאטרית (כי מבחינתי זה עוד עזרה שאני מקבלת) מצד שני ממש בלחץ מאיזה דלתות זה יכול לפתוח...

 

[אלומת האור]

מבינה אותך או לפחות חושבת כך

אני יודעת שכשנמצאים עמוק בבור קשה מאוד לראות מבעד לו שיש תקווה. אולי זה המקום להיעזר באנשים (לאו דווקא אנשי מקצוע, אבל גם) שהיו שם ויודעים שזה אפשרי. השאלות שאת מעלה הן כבדות משקל ואין לי תשובה עליהן. אני יכולה רק לספר לך על עצמי שכשאני מנסה בכל כוחי לרשום רשימת תודות ולהתמקד בטוב שיש לי בחיים אני מרגישה איזו שהיא הקלה. לפעמים זה לא עוזר, לפעמים עוזר קצת, ולפעמים הרבה, אבל כשמתמקדים במשהו הוא גדל, וזו נקודת ההנחה שלי. וחוץ מזה מותר לנו להרגיש ורצוי מאוד לא להדחיק ולא להתכחש לרגשות שלנו. לקבל כל רגש בלי לפחד ממנו (הלוואי) ובלי להתעלם, גם בלי להכריח את עצמנו בכוח להרגיש מיד אחרת. לכן אני מנסה להגיד (אני מסטולית קצת מהסרוקוול) שבדיוק במצבים כאלה טוב לשמוע ולקרוא אחרים שעברו דברים דומים לשלך וכיצד הם מתמודדים, כי יש גם סיפורים טובים. וגם אם לא, תוכלי לקבל לפחות הזדהות עם המצב שלך. מקווה שהייתי ברורה, כאמור, אני קצת מסטולית מבכי ומסרוקוול.

 

[סלוטייפ4]

מבינה ותודה

אנסה באמת ברגעים קשים אולי לעשות רשימה בכתב של דברים טובים.. להזיק בטוח לא יכול להיות.
ומקווה שהיום בערב יהיו לי תובנות חדשות ובריאות.

ומאחלת לך שתרגישי יותר טוב ומהר!! הלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר. מקווה שבעתיד (אחרי שאשרוד את הלימודים האלה) אוכל לעזור יותר לאנשים.(זה משהו שמשמח אותי . )
ומה שבטוח שהחוויה הזו עוד יותר גרמה לי להבין כמה אסור לשפוט אנשים עד שאתה לא בנעליים שלהם.. וכמה סבל פנימי אנשים יכולים לעבור (אני מבינה שמה שעובר עליי כמה שקשה מנשוא לעיתים ,רחוק מלהיות טרגי ושאנשים חווים דברים קשים יותר)

 

[אלומת האור]

אני בטוחה שתהיי רופאה טובה - טריגר

אני מאלה שדוגלות בגישה שלא להשוות בין כאב לכאב, בין סבל לסבל ובין אדם לאדם. כשכואבת לך השן - את 100% בתוך כאב השן ולא מעניין אותך שימות העולם. אני זוכרת את עצמי לפני הרבה שנים יושבת בקפיטריה של השיקום הישן, ליד בניין הפסיכיאטריה, אחרי הטיפול. שמש מלטפת של חורף בחוץ, וברחבה אנשים עם מיטות, כיסאות גלגלים, קביים, אלונקות ופרוטזות, וכולם ללא יוצא מן הכלל עטופים בחברים, מחייכים, צוחקים, מעבירים דחקות, ואני יושבת שם, יחסית שלמה בגופי, אבל מבקשת את נפשי למות. למות. כי מה הטעם לשמש כשהכול שחור ואני לבד, לעולם אין מישהו לידי שעוזר לי, שמקיף אותי, ואילו חלילה הייתי מאושפזת איש לא היה עוזר לי. אולי אחותי הייתה באה מדי פעם בפעם לבקר, כמו שעשתה כשהייתי מאושפזת בהפרעות אכילה לפני 4 שנים, אבל כשהתחננתי שתביא לי פדים כי היה לי מחזור מאוד קשה ולא הייתי ערוכה מספיק, היא אמרה שאין לה כסף למרות שאמרתי לה שאני אחזיר לה, כמה זה עולה, 20 שקל מחורבנים??? ולא הביאה לי. הייתי צריכה לבקש אישור מיוחד לצאת, לקחת מונית, ועם הכאבים והדימומים לנסוע לקניון שבתוך ביה"ח ולקנות לי. עד כדי כך מצב עלוב ומחורבן. ואחי לא טרח אז אפילו להרים לי טלפון. חודשיים, הוא ידע שאני שם, ולא טלפן אפילו פעם אחת, אפילו להגיד חג שמח (זה היה בדיוק בתקופת החגים, כמו עכשיו). והם המשפחה היחידה שלי (אם לא להתייחס למשפחה המורחבת, שאיתה אין לי שום קשר וואט סו אבר).

אז אי אפשר להשוות את הסבל שלי לסבל של הנכים/המשותקים/קטועי הגפיים וכו'. כל אדם הוא עולם וזכותי לכאוב לא פחותה מזכותם לחיים נטולי כאבים.

ועם זאת, אספר לך על משהו שקרה לי לפני כשבועיים. חזרתי מביה"ח אחרי פגישה עם איילה והייתי טעונה מאוד. נסעתי ישר למרפאה מסוימת שלא קשורה לפסיכיאטריה, וישבתי הרבה זמן בהמתנה. פיתחתי שיחה עם אישה נחמדה שהייתה בתור, ומהון להון היא אמרה לי שכדאי לי לעשות הליכות בגלל עודף המשקל שלי (אני בBMI כמעט קטלני). אמרתי לה בתגובה שקשה לי לתפקד בגלל החרדה והדיכאון, והיא ישר התכרכמה ואמרה לי "לא, בבקשה אל תגידי לי את זה" והתחילה לבכות. לפני שהבנתי מה קרה היא אמרה לי שהבן שלה היה חולה במאניה דיפרסיה והתאבד, וסיפרה לי שהיא אישה חזקה ועובדת ולא מטפלת בעצמה כי לא צריכה טיפול, וסיפרה לי שהאבא של בנה התגרש ממנה - היא נישאה לו בגיל צעיר בלי לדעת שהוא בעצמו חולה באותה מחלה וגם אלכוהוליסט. והיא הרימה את עצמה מאפס ומצאה בן זוג אוהב, אבל היא לא מסוגלת לשמוע על מישהו בדיכאון וכו' כי זה מחזיר לה מה שקרה לה עם בנה היחיד לפני 5 שנים. ובכיתי יחד איתה. והתביישתי כל כך בעצמי על כך שאני עם השטויות שלי, איבדתי רק את ההורים שלי והיא איבדה ילד, שזה הרבה יותר גרוע ואיך אפשר בכלל להשוות... ואז זה היכה בי: באמת אי אפשר להשוות. וגם לא צריך. הטרגדיות שלי הן שלי והטרגדיה שלה היא שלה, וצריך לכבד כל אדם וכל רגש באשר הוא. התביישתי בעצמי נורא ושתינו לא הפסקנו לבכות. הרגשתי שניתנה לי פה כאפה של ניעור לפרופורציות, ועדיין לא הייתי מסוגלת לצהול ולשמוח מכך שהיא איבדה ילד ואני הורים.

ועכשיו אני באמת חייבת לצנוח למיטה.

 

[סלוטייפ4]

תודה

הכי מסכימה עם זה שאסור להשוות סבל.. שני אנשים יכולים להיות באותה סיטואציה בידיוק ולהרגיש אחרת ומה שבטוח שאסור לשפוט סבל.. מה שכן אני כן מאמינה בשבילי לפחות לנסות בכל זאת קצת לשמור על פרופורציה ..

יאלה מקווה שתשני טוב! ומחכה לשמוע ממך שאת up and about כמו שאומרים באנגלית...

 

[אלומת האור]

אני לא מכירה את הביטוי הזה באנגלית - תוכלי

להסביר בבקשה?

 

[סלוטייפ4]

הממ איך לתרגם..קמה ומסתובבת

 

[עייפה רוצה לישון]

היי ברוכה הבאה למקום הכי חם בתבל

ברור שקראתי וגם אחרים ..ויהיו כאלה שיוכלו להגיב וכאלה שלא
האמת שלא מכירה אותך ולא יכולה לייעץ ולדעת מה נכון לך אבל ...האם עשית באמת בדיקות דם
ברזל בי 12 בלוטת התריס ועוד שגורמות לשינוי במצב הרוח
פסיכיאטר ניראה לי רעיון קצת קיצוני שוב לא מכירה ולא מייעצת ומה שנכון לך תעשי

אבל ..בואי לרגע מימה שכתבת מותר לך לבכות מותר שיהיו תקופות קשות וכן פרידה זה דבר כואב ולא חייבים להיות חזקים ובשליטה כל הזמן
מה עם לקחת יומיים חופש ולעשות בהם דברים שהכי כפיים לך ולראות ..

מקווה שקצת עזרתי וטריגר זה כשאת ושבת שמה שתיכתבי יש בו אבדנות או פציעה עצמית וכל דבר שיגרום למישהו מהמקום המקסים הזה רע ...ככה יש לו את הבחירה האם לקרוא או לא ..

שולחת לך כוחות ופופ שבי תנוחי תרגעי ואל תישכחי "יש לי חברים מדהימים.. יש לי משפחה טובה.. יש לי מלא תכונות טובות ומלא דברים טובים בחיים"

 

[אלומת האור]

צודקת, להתחיל מרופא משפחה

לא חשבתי על זה. אולי זה באמת משהו גופני שכדאי לשלול, ורק אחר כך לבדוק את הנושא הפסיכיאטרי.

 

[סלוטייפ4]

אופס הגבתי למעלה במקום למטה

 

[מחבקת עצים סדרתית]

ברוכה הבאה

מצטרפת להמלצות לעשות בדיקות דם. לפעמים יש שינויים שניתן לאתר בבדיקות. בנוגע לרגשנות, אולי כדאי לך להיפגש עם רופאת נשים ולהתייעץ בנוגע לגלולות. האם ייתכן שהן גם מוסיפות למצב? האם כדאי לך להחליף לסוג אחר?
אני ממליצה לך בנוסף לביקור אצל פסיכיאטר לבדוק אפשרות לטיפול פסיכולוגי, שיעזור לך להתמודד עם מה שאת שאת עוברת, עם התגובות של הסביבה.
וכמובן, את מוזמנת לבוא ולכתוב פה מתי שאת רוצה

 

[סלוטייפ4]

תודה

כתבתי קודם אבל בטח הלך לאיבוד בחפירות שלי עם אלומת אור..
עשיתי בדיקות דם וחסר לי ברזל והתחלתי לקחת תוספות.TSH תקין וזהו בערך מה שבדקתי עד עכשיו. אני באמת מרגישה (וכמו כן ההורים) שיש עוד משהו אצלי שמוסיף לתחושה הרעה (שכמובן ברור שלי שפרידה על רקע מצב לחץ ממושך זה דבר קשה) יש לי פסיכולוגית שהייתי אצלה מעט פעמים אבל היא ממש עזרה לי. יש לי תור איתה כשהיא תחזור מחו"ל.
אני לגמרי חושדת בגלולות כתורמות למצב למרות שאני לוקחת אותן שנים, לכן אני מקווה שאותו פסיכיאטר שגם מומחה בבריאות הנפש של האישה יוכל לייעץ לי עם זה.
בזמנו כשהתעייצתי עם "סתם" גניקולוג הוא לא כל כך ידע מה להגיד לי לגביי המצב רוח ונתן לי ויטמין B 6.

בכל מקרה תודה על התמיכה! איזה רעיון מעולה זה הפורומים האלה..

 

[Lady Stark]

סלוטייפ

ברוכה הבאה. אני קוראת את מה שאת כותבת ונזכרת בתקופות הדכאוניות הראשונות שלי. כשכל מה שהרגשתי זה שאין לי מושג מה קורה איתי.
אז תדעי לך שאת תגלי מה קורה איתך ותביני עם הטיפול הנכון בדיוק למה את עוברת את מה שאת עוברת ואיך את יכולה לשפר את המצב ואפילו לצאת ממנו.
המלצה שלי - כל עוד את לא בטיפול תרופתי תתרחקי מקלמנרבין, רסקיו ודומיהם. הם נוטים להציף את הדיכאון ואמורים חקחת אותם רק במצב חרדתי ולא דכאוני.
מתי הפסיכולוגית שלך חוזרת כדי שתוכלי להמשיך בטיפול שגרתי?

 

[סלוטייפ4]

אז הייתי אתמול אצל הפסיכיאטרית

ודווקא אתמול היה יום יחסית טוב ואפילו הצלחתי להעביר איתה שיחה שלמה כמעט בלי לבכות שזה נדיר לתקופה זו
היא אמרה שאני בנאדם רגיש (דהה אני סיפרתי לה) ומשהו על עור דק ונויורונים רגישים.. ומנגד בנאדם מתמודד הבעיה שהטלטלה של להרגיש רע -להתמודד, להרגיד רע - להתמודד בסופו של דבר גרמו לגוף להתקשות לחזור לאיזון.. והיא חושבת שעבר מספיק זמן ואין טעם לסבול ושעדיף לקחת לתקופה קצרה תרופה מאשר הנזק לטווח ארוך של לסבול הרבה זמן. אז היא רשמה לי ציפרלקס שהיא פשוט היללה את התרופה!! אני קצת חשדנית בכל זאת. כמובן שציינה שלהמשיך עם שיחות עם הפסיכולוגית שלי (שחוזרת עוד שבוע)
בכל מקרה סיכמנו שאני אחכה יומיים ואם אמשיך להרגיש יותר טוב אז שלא אתחיל כי אולי אני בדרך החוצה, אבל כן חוזר אז פשוט די ולקחת.
היא בכלל לא חושבת שיש משהו ביולוגי מעבר ולא שלחה אותי לשום בדיקות ..
אז זה מה שאני אעשה אני מניחה - אחכה ואראה... עכשיו שאני קצת יותר טוב פתאום לא בא לי תרופות וזה מפחיד אותי.. כמובן שאם הייתה נותנת לי לפני יומיים הייתי קופצת על זה...

 

[מחבקת עצים סדרתית]

היי סלו

פעם שלישית שאני כותבת את ההודעה כי היא נמחקת לי שוב ושוב ושוב%#$^%$^^%$

אני אכתוב את זה בנקודות, כי התעייפתי

- אני לוקחת ציפרלקס ולי אישית זה עזר וכמעט לא היו לי תופעות לוואי
- תעשי לעצמך מעקב גבי איך שאת מרגישה, שינויים רגשיים ופיזיים, בשביל לדעת איפה התרופה משפיעה ואיפה לא
- במידה ואת מרגישה שמשהו לא בסדר (חרדות מוגברות או אובדנות פתאומית) אל תהססי לפנות לפסיכיאטרית שלך
- אנחנו תמיד פה בשבילך, לשאלות, סתם ל"חפירות" וגם לסתם שיחות חולין

 

[סלוטייפ4]

קצת בלחץ מלהתחיל כדורים

סה"כ אתמול היה לי יום טוב והיום אני גם יותר טוב סה"כ.. אין דיכאון אבל יש מן לחץ כזה בבטן.. וגם אני עסוקה בלבחון את עצמי כל שנייה כדיי לבדוק איך אני שבטוח לא תורם לי...כי ברור שאני מסכימה שאם ארגיש רע אז לקחת אבל מצד שני תמיד אם אפשר לא לקחת כדורים עדיף שלא..
בעיקר כשאת כותבת לי לשים לב לכל מני נטיות ...