לפרוק מעל הלב קצת.
אני עושה קצת הקדמה: אני בת שירות, אני משרתת בפכר נוער במרכז הארץ, זאת השנה השנייה שלי. שנה שעברה הדרכתי כיתה י"ב וגם השנה קיבלתי שוב את כיתה י"ב. אני מאוד אוהבת את הכפר, מאוד אוהבת את הילדים ומאוד אוהבת את העבודה. אבל אחרי שנה עבודה במקום הזה, אני מגלה כמה ש'ההנהלה הגדולה' מושחתת ומגעילה, פועלת רק עלפי מעמד כבוד וכסף, וזה פשוט מחליא אותי. יש פה כל כך הרבה בעיות של תככים ומזימות גם בצוות הקטן של הפנימיה וגם בצוות הגדול יותר של כל הפכר, פיטרו מדריכה שהייתה מדריכה פיצוץ, ממש השקיעה את הנשמה שלה פה, סתם כי המנהל הכללי של כל הכפר רב עם רכז הפנימיה ורוצה לפגוע בו [זה באמת כך!] אם בית עזבה כי היא הסתכסכה עם רכז הפנימיה ונשארנו עם מעט מאוד צות על מליון בעיות... עו"סית אחת בשעה טובה ילדה בן [
] אבל לא רוצים להביא עו"ס במקומה כי זה "מבזבז" להם תקן שהם מעדיפים להביא אותו לאיזה מנהל מסריח ומעצבן שתופס את המקום שלו רק בגלל קביעות והכבוד והכסף שלו. יש לנו 2 עו"סיות על 170 ילדים.. רוב הילדים הם עולים מאתיופיה ומחבר העמים ותאמינו לי, שלא חסרות פה בעיות.. מפה ועד הודעה חדשה. כל הצוות פה על הפנים, המדריכים פה כולם בני 40 פלוס שחוקים במטורף ולא מעניין אותם כלום.. רק הבנות שירות והמורות חיילות עדיין עם קצת להט עבודה פה. ונכון, שהם פה כבר 20 שנה עם נסיון מעולה וחשיבה בוגרת והכל.. אבל עדיין עדיף צוות יותר צעיר ועם פחות נסיון. לעבוד בצורה כזאת שהכל מתמלא בתככים ופולטיקה, שהצוות שאיתו את עובדת שחוק כמו אנ'לא יודעת מה, שהילדים.. למען השם, הילדים פה סובלים בגלל מאבקי כוחות מעצבנים. הלב שלי לא מסוגל לשאת את זה. באמת. איך מוסד חינוכי יכול להתנהל בצורה כזאת מעוותת?? בלי שום ערכים בלי שום מטרות. זה פשוט כמעט בלתי אפשרי לעבוד במקום הזה כך. אני משמ כואבת את המצב בכפר, הילדים סובלים ואין להם שום מענה. פשוט בלי פיתרון לכל הבעיות שפה. ואני עומדת מולם חסרת אונים, כי מה אני כבר יכולה לעשות??? אולי אתם לא מבינים, האמת שאני ממש סחוטה, רק עכשיו יצאתי מהבניין אחרי כיבוי אורות ויש לנו השכמה בשעה רבע ל6 בבוקר [
] [טוב, צריך להתפלל ולהגיד "סליחות" |דוסים|].. פשוט רציתי קצת לכתוב ולשתף מישהו שאולי קצת יבין אותי. ממש קשה לעבוד ככה, מחלישים פה את הנפש ואתה מרגיש ריק ולא יכול לתת מעצמך לידלים שכל כך זקוקים לזה.. וגם אתה לא יכול לבד אתה חייב שהצוות שלך גם יעזו לך בזה. ופשוט אין פה אף אחד. וגם אני, ממרומי גיל ה19 שלי, כוחותיי גם הם אוזלים. [גם פיזי ובייחוד נפשי] מה עושים שאתה כל כך אוהב את הילדים אבל הם כל כך סובלים, הפוכים, מתפרקים ואתה בלי מענה??? זה כזה חוסר אונים. הלב שלי כואב את זה כל כך..
אני עושה קצת הקדמה: אני בת שירות, אני משרתת בפכר נוער במרכז הארץ, זאת השנה השנייה שלי. שנה שעברה הדרכתי כיתה י"ב וגם השנה קיבלתי שוב את כיתה י"ב. אני מאוד אוהבת את הכפר, מאוד אוהבת את הילדים ומאוד אוהבת את העבודה. אבל אחרי שנה עבודה במקום הזה, אני מגלה כמה ש'ההנהלה הגדולה' מושחתת ומגעילה, פועלת רק עלפי מעמד כבוד וכסף, וזה פשוט מחליא אותי. יש פה כל כך הרבה בעיות של תככים ומזימות גם בצוות הקטן של הפנימיה וגם בצוות הגדול יותר של כל הפכר, פיטרו מדריכה שהייתה מדריכה פיצוץ, ממש השקיעה את הנשמה שלה פה, סתם כי המנהל הכללי של כל הכפר רב עם רכז הפנימיה ורוצה לפגוע בו [זה באמת כך!] אם בית עזבה כי היא הסתכסכה עם רכז הפנימיה ונשארנו עם מעט מאוד צות על מליון בעיות... עו"סית אחת בשעה טובה ילדה בן [
