לפרח שלי
פרח יפה שלי ! היום נסעתי לישוב קציר, לחבר מאוד טוב שלי שגר שם. נכנסו למשתלה שהייתה בדרך, סתם כ"דרך אגב". עוד בשער הגדול בכניסה למשתלה, שהיה כולו מכוסה פרחים שטיפסו עליו ועטפו אותו, בצבע סגול, תקף אותי הפלאש באק הזה. נזכרתי בך! יפה שלי, כמה בכיתי כשנבלת ! בצעד הראשון שפסעתי שם, הרחתי את ריח הכלניות, הנריקיסים, הרקפות, ועוד אלפי מיני הצמחים שהיו שם, מתערבבים להם לריח אחד מדהים : ריחו של הטבע. הבטתי סביבי ומצאתי עצמי עומדת בגן עדן, מלא צבעים, צורות, ריחות וטעמים שונים. הרגשתי את ראשי מסתחרחר ואת גופי רועד- ראית מה כוחו של פרח, ומה הוא יכול לעשות ? הבטתי לימני וראיתי שם שורה ארוכה ארוכה ארוכה, שהיה נדמה שלא תגמר לעולם, של כלניות. הן עמדו להן בתוך עציצים יפיפים מחרסינה, זקופות כתורן ומרימות את עליהם האדומים בגאווה. כאילו לא פוחדות מפני השמש שאיימה לייבש אותן בחומה הבלתי נסבל בשעת צהריים כל כך מאוחרת. כאילו הוציאה לה לשון וקראו לה בקול גדול : "קפצי לנו !!!" . צחקתי. כולם הביטו בי, לא מבינים מדוע אני צוחקת בקול רם, מפירה את שלוות המקום. רצתי לכיוונם, והבטתי בהן מקרוב. רציתי לגעת בעליהם העדינים, ללטף את גבעולם הארוך, ולהריח את ריח המתוק. עצמתי את עיניי, נהנת מהריח המשכר שחודר אל תוך אפי, וממלא אותו בתחושת אושר וגעגועים גם יחד. ואז, עלתה בראשי התמונה שלך, פרח יפיפיה ויקר שלי. אני פוסעת לי לי, בכפכפים סגולות שעושות רעש, כמו נעלי עקב של גברת. מטיילת לי בין השביל לשביל בגינת הירק הקטנה שהייתה לאימא בחצר. סול מרחרחת אותי וקופצת עליי, כל נגיעה שלה אני נופלת על הריצפה מעוצמת המכה, וצוחקת. והיא מאושרת מלקקת את פניי. אני מזיזה אותה ממני וקמה שוב, מרימה את הכובע הורוד שלי ומניחה אותו על ראשי ועל שערותיי הזהובות. פוסעת לי באלגנטיות מלאת צחוק של ילדים, מביטה סביבי ומחפשת אותך בעיניי. הגעתי אלייך פרח שלי! אני ממהרת להביא את הצינור הקטן, ולפתוח את הברז. אני משקה אותך במעט מעט מים , כי אמא אמרה שאתה עדין מידי ואסור להביא לך יותר מידי, אחרת תטבע. סופרת כל טיפה וטיפה, 8 טיפות במספרן. ואז, שוב רצה לי בכפכפים הסגולות שמרעישות כמו נעליים של גברת, לסגור את הברז. ואז מתיישבת ליידך ומלטפת את עלייך הזהובים , פרח יפיפיה שלי. אמא תמיד אמרה שכל דבר צריך אהבה כדי לגדול, אפילו פרחים. אז ישבתי ליידך ומחאתי כף בשמחה. הייתי קוראת לך סיפור, ומגנה עלייך מפני סול, שנראתה לשנינו כל כך אכזרית כשניסתה לדרוך עלייך, אפילו בטעות. ואז, איך נאמר.. "זה סופו של כל בלון " ? ... הגיע סופך. הרוח נשבה לה אט אט , מבשרת על בוא הסתיו, עלייך הזהובים החלו לנשור אט אט, והפכת להיות סבא. אז תלשתי אותך מהאדמה, עם דמעות בעיניים, כי אהבתי אותך פרח כמו את בני, מביטה בשערותייך הלבנות, שואפת אוויר, ונושפת אותו עלייך. מביטה הלבנבנות שלך עפות לכל הרוחות, מתפזרות בגינה שלנו. ידעתי שיבואו בעזרתן עוד אלפים כמוך בגינה שלנו בשנה הבאה, אבל פרח- אני אהבתי רק אותך ! תודה על מי שטרח לקרוא את הזכרונות המועטים שיש לי מהתקופה.. אשמח לקרוא תגובה
פרח יפה שלי ! היום נסעתי לישוב קציר, לחבר מאוד טוב שלי שגר שם. נכנסו למשתלה שהייתה בדרך, סתם כ"דרך אגב". עוד בשער הגדול בכניסה למשתלה, שהיה כולו מכוסה פרחים שטיפסו עליו ועטפו אותו, בצבע סגול, תקף אותי הפלאש באק הזה. נזכרתי בך! יפה שלי, כמה בכיתי כשנבלת ! בצעד הראשון שפסעתי שם, הרחתי את ריח הכלניות, הנריקיסים, הרקפות, ועוד אלפי מיני הצמחים שהיו שם, מתערבבים להם לריח אחד מדהים : ריחו של הטבע. הבטתי סביבי ומצאתי עצמי עומדת בגן עדן, מלא צבעים, צורות, ריחות וטעמים שונים. הרגשתי את ראשי מסתחרחר ואת גופי רועד- ראית מה כוחו של פרח, ומה הוא יכול לעשות ? הבטתי לימני וראיתי שם שורה ארוכה ארוכה ארוכה, שהיה נדמה שלא תגמר לעולם, של כלניות. הן עמדו להן בתוך עציצים יפיפים מחרסינה, זקופות כתורן ומרימות את עליהם האדומים בגאווה. כאילו לא פוחדות מפני השמש שאיימה לייבש אותן בחומה הבלתי נסבל בשעת צהריים כל כך מאוחרת. כאילו הוציאה לה לשון וקראו לה בקול גדול : "קפצי לנו !!!" . צחקתי. כולם הביטו בי, לא מבינים מדוע אני צוחקת בקול רם, מפירה את שלוות המקום. רצתי לכיוונם, והבטתי בהן מקרוב. רציתי לגעת בעליהם העדינים, ללטף את גבעולם הארוך, ולהריח את ריח המתוק. עצמתי את עיניי, נהנת מהריח המשכר שחודר אל תוך אפי, וממלא אותו בתחושת אושר וגעגועים גם יחד. ואז, עלתה בראשי התמונה שלך, פרח יפיפיה ויקר שלי. אני פוסעת לי לי, בכפכפים סגולות שעושות רעש, כמו נעלי עקב של גברת. מטיילת לי בין השביל לשביל בגינת הירק הקטנה שהייתה לאימא בחצר. סול מרחרחת אותי וקופצת עליי, כל נגיעה שלה אני נופלת על הריצפה מעוצמת המכה, וצוחקת. והיא מאושרת מלקקת את פניי. אני מזיזה אותה ממני וקמה שוב, מרימה את הכובע הורוד שלי ומניחה אותו על ראשי ועל שערותיי הזהובות. פוסעת לי באלגנטיות מלאת צחוק של ילדים, מביטה סביבי ומחפשת אותך בעיניי. הגעתי אלייך פרח שלי! אני ממהרת להביא את הצינור הקטן, ולפתוח את הברז. אני משקה אותך במעט מעט מים , כי אמא אמרה שאתה עדין מידי ואסור להביא לך יותר מידי, אחרת תטבע. סופרת כל טיפה וטיפה, 8 טיפות במספרן. ואז, שוב רצה לי בכפכפים הסגולות שמרעישות כמו נעליים של גברת, לסגור את הברז. ואז מתיישבת ליידך ומלטפת את עלייך הזהובים , פרח יפיפיה שלי. אמא תמיד אמרה שכל דבר צריך אהבה כדי לגדול, אפילו פרחים. אז ישבתי ליידך ומחאתי כף בשמחה. הייתי קוראת לך סיפור, ומגנה עלייך מפני סול, שנראתה לשנינו כל כך אכזרית כשניסתה לדרוך עלייך, אפילו בטעות. ואז, איך נאמר.. "זה סופו של כל בלון " ? ... הגיע סופך. הרוח נשבה לה אט אט , מבשרת על בוא הסתיו, עלייך הזהובים החלו לנשור אט אט, והפכת להיות סבא. אז תלשתי אותך מהאדמה, עם דמעות בעיניים, כי אהבתי אותך פרח כמו את בני, מביטה בשערותייך הלבנות, שואפת אוויר, ונושפת אותו עלייך. מביטה הלבנבנות שלך עפות לכל הרוחות, מתפזרות בגינה שלנו. ידעתי שיבואו בעזרתן עוד אלפים כמוך בגינה שלנו בשנה הבאה, אבל פרח- אני אהבתי רק אותך ! תודה על מי שטרח לקרוא את הזכרונות המועטים שיש לי מהתקופה.. אשמח לקרוא תגובה
