לפתע פתאום השתתק הקמפיין הענק למען גלעד שליט.
מי נתן את ההוראה לכל כלי התקשורת הישראלית לשנות כיוון? http://www.jtimes.co.il/index.asp?catID=26081&siteLang=3 עבדים היינו אורי אליצור לפעמים צריך לשים לב דווקא לשקט ולא לרעש. לפעמים החדשה המעניינת היא לא הנושא שבראש החדשות, אלא דווקא העובדה שנושא מסויים נעלם מהחדשות. שמתם לב שגלעד שליט נעלם מהכותרות? זה כבר שלושה שבועות שאין שום דיווח בעיתונים על פגישותיו של נועם שליט עם פוליטיקאי זה או אחר, ואני לא מניח שהאיש היקר הזה הפסיק את פעילותו. שום מהדורת חדשות לא נפתחת וגם לא נסגרת בסיפור על עוד הפגנה או מיצג או אוהל מחאה למען גלעד. פתאום בלי התראה מוקדמת נואמים חדלו לפתוח את נאומם במס השפתיים המקובל מזה חודשים, בקריאה או בהבטחה לעשות הכול למען שחרורו. לפתע פתאום כל הקמפיין הגדול נאלם לחלוטין. שקט. מה קרה? בעצם אמור היה לקרות ההיפך. אחרי אותה יממה מתוחה וסוערת, שבה הקבינט התכנס שלוש פעמים ודן שבע שעות, כשכל המדינה עוקבת מבחוץ במתח, הייתי מצפה להתפרצות של צעקה גדולה ומהדהדת. אנחנו לא יודעים מה היו נקודות המחלוקת הבלתי פתורות בין ישראל ובין חמאס, אבל אנחנו יודעים שבשורה התחתונה נתניהו שלח את המתווך הגרמני בידיים ריקות. אפשר היה להבין אילו היה משתרר שקט מתוח של ציפייה יומיים שלושה בתקווה שאולי נשלחה איזו הצעת פשרה שחמאס יסכים לה, אבל הימים מצטברים ושבועות חולפים ואין עיסקה. איך זה שאף אחד לא מתנפל על נתניהו בזעקות שבר והאשמות? זוכרים איזה רעש ענק קם כאשר אולמרט סירב לעיסקה שהביא לו המתווך הקודם? כמה מאמרים נכתבו, כמה פרשנים פירשנו, כמה מפגינים הפגינו, כמה ראיונות אכזבה וזעם פורסמו, עם ההורים והחברים והשכנים וארבע אימהות ושלושה אבות. איפה הם כולם עכשיו? מי נתן את ההוראה לקפל הכול ולשתוק? מי יכול לתת הוראה כזו כך שכל התקשורת תציית לו? פתאום הופיע אומץ לב אם תרצו, תוסיפו לזה עוד חצי שאלה. מאין שאבה ממשלת נתניהו את האומץ לדחות את העיסקה למרות כל הלחץ הציבורי הכבד והקמפיין הענק. אני לפחות הופתעתי מזה. מגעים הרי נמשכו כל הזמן בלי דיונים דרמטיים בקבינט. המתווך הגרמני בא והולך, חגי הדס נוסע ושב, ואת הדיווחים וההחלטות מקבל ראש הממשלה לבדו, אולי בשיתוף שר הביטחון. אם הדבר הגיע לדיון בקבינט פירוש הדבר שזה הרגע הדרמטי שבו המתווך אומר שהגענו להצעה האחרונה ועכשיו זה או כן או לא. או שחרור גלעד או פיצוץ של כל העניין. ואכן באותו יום כל כלי התקשורת וכל הלוחמים למען גלעד שליט הבינו שהגענו לרגע הקריטי. לא היה ביום הזה שום נושא אחר בחדשות. כל המדינה עמדה בחוץ לשמוע מה יוחלט. צריך היה הרבה אומץ לב כדי לומר ברגע כזה ′לא′ מול פני כל האומה. ותודו שאנחנו לא רגילים לאומץ לב כזה אצל ממשלת נתניהו. מה קרה שם ששינה את כל התמונה הצפויה, ומה גרם לכך שכל המתח התפוגג והסירוב של נתניהו עבר בשקט מוחלט של הסכמה? התשובה העצובה לשאלה הזו התגלתה כעבור ימים אחדים. היא עצובה בעיניי לא בגלל המהות – אני חושב שטוב עשתה הממשלה שלא נכנעה לחמאס ולא לקמפיין. היא עצובה בגלל הדרך והמשמעות העמוקה שלה. בידיעה קטנה שהופיעה בשולי החדשות נאמר שממשל אובמה הביע אי שביעות רצון מן העיסקה המתרקמת, ופנה לראש הממשלה בבקשה תקיפה שלא לאשר אותה. אנחנו נלחמים בכל העולם נגד האסלם הקיצוני, אמרו האמריקנים, ואתם הולכים לשחרר פתאום אלף מחבלים של החמאס? השתגעתם? בגלל חייל אחד? צודקים האמריקנים, אבל לי זה גורם עצב גדול. לממשלת ישראל כשלעצמה אין עמוד שידרה מספיק חזק כדי לעמוד מול הטרור המאיים עליה, והיא מרגישה שבלתי אפשרי לעמוד מול הורים מודאגים ומול לחץ התקשורת המתוזמרת. אבל כשמתברר שזה פוגע באינטרס אמריקני פתאום זה אפשרי. מי שנתן את ההוראה לממשלת ישראל בעניין הזה - אפילו בעניין הזה - הוא ברק אובמה. עצוב, אבל זו רק ההתחלה. כי מילא ממשלת ישראל. אנחנו הרי מכירים את הקלישאה השמאלנית שעם כל הכבוד לעצמאות ולזקיפות הקומה הישראלית, מול דרישה אמריקנית תקיפה אין לנו ברירה אלא להתכופף. נניח שזה נכון. אבל העיתונות הישראלית, האליטות הישראליות, המפגינים, האימהות, הפרשנים –מי הפך את עורכם בן לילה? הרי רק אתמול הייתם הופכים עולמות נגד נתניהו על סירוב כזה. מי נתן לכם את ההוראה לשתוק? מי מכיר את בו בראדל והתשובה היא: ברק אובמה. עבדים היינו לפרעה במצרים, עבדים אנחנו לאמריקה בירושלים. עבדים במובן הנפשי הכי עמוק. לא רק שקט השתרר פה כאשר התברר שאמריקה לא מעוניינת בשחרור מחבלים תמורת גלעד שליט. פתאום אתה שומע מהמיינסטרים של העיתונאים וההוגים השמאלנים את הטענות והעמדות שעד אתמול היו נחלתו של הימין המושתק. בידיעות אחרונות בגיליון השבת שעברה מופיעה על השער של המוסף הפוליטי תמונתו של חייל אמריקני בשם בו בראדל. בראדל, מספר העיתון לקוראיו, נחטף בידי הטאליבן לפני שבעה חודשים, אבל רוב האמריקנים לא שמעו את שמו מעולם, משפחתו מקפידה על דממה, וכלי התקשורת בארה"ב משוכנעים שהממשל עושה כל מה שניתן. מדהים? שואל העיתון רטורית, ומשיב: לא כשמדובר בארצות הברית. שלושה כתבים שלח ידיעות כדי להביא את הסיפור הזה, והם לא שוכחים להעיר שהכתבה שלהם בעיתון ישראלי היא כנראה הארוכה ביותר שהתפרסמה על בו בראדל. לפני שאובמה נתן את ההוראה, כתבה כזו הייתה יכולה להתפרסם בארץ אולי בעלון ימני לבתי כנסת. ופתאום ידיעות אחרונות בכבודו ובעצמו. ולא רק הוא. באותו יום מספר גם הארץ סיפור דומה לקוראיו. "לפני ימים אחדים", כותב דורון רוזנבלום, "שוחרר בן-ערובה בריטי בשם פיטר מור, איש מחשבים שנחטף לפני יותר משנתיים על ידי ארגון טרור בעיראק. אביו סיפר ששום גורם ממלכתי לא יצר איתו קשר, ועצם חטיפתו נודעה לו רק כאשר שוביו שידרו קלטת וידיאו. הממשלה הואשמה בעיסקה עם החוטפים, אך הכחישה בתוקף: דובר משרד החוץ אמר שהשחרור נבע משיקולים פוליטיים של חוטפיו. אלמלא כן – ספק אם היה חוזר בחיים". אחר כך עובר דורון רוזנבלום אלינו, ולועג "לממדים המוגזמים עד כדי פסיכוזה המונית, שתופס העיסוק הציבורי בעניינו של החייל החטוף. אנו מוצפים", הוא מתלונן, "דיווחים דקדקניים על כל מיצג, עפיפון, בלון, צעדה או מעגל יוגה שאמורים ′לשחררו′; אנו מדווחים על כל יציאה וחזרה והתבטאות ופגישה של האב, מעודכנים בחופשת חג המולד של המתווך הגרמני, בכל ניע שערה בזקנו של חאלד משעל..."
מי נתן את ההוראה לכל כלי התקשורת הישראלית לשנות כיוון? http://www.jtimes.co.il/index.asp?catID=26081&siteLang=3 עבדים היינו אורי אליצור לפעמים צריך לשים לב דווקא לשקט ולא לרעש. לפעמים החדשה המעניינת היא לא הנושא שבראש החדשות, אלא דווקא העובדה שנושא מסויים נעלם מהחדשות. שמתם לב שגלעד שליט נעלם מהכותרות? זה כבר שלושה שבועות שאין שום דיווח בעיתונים על פגישותיו של נועם שליט עם פוליטיקאי זה או אחר, ואני לא מניח שהאיש היקר הזה הפסיק את פעילותו. שום מהדורת חדשות לא נפתחת וגם לא נסגרת בסיפור על עוד הפגנה או מיצג או אוהל מחאה למען גלעד. פתאום בלי התראה מוקדמת נואמים חדלו לפתוח את נאומם במס השפתיים המקובל מזה חודשים, בקריאה או בהבטחה לעשות הכול למען שחרורו. לפתע פתאום כל הקמפיין הגדול נאלם לחלוטין. שקט. מה קרה? בעצם אמור היה לקרות ההיפך. אחרי אותה יממה מתוחה וסוערת, שבה הקבינט התכנס שלוש פעמים ודן שבע שעות, כשכל המדינה עוקבת מבחוץ במתח, הייתי מצפה להתפרצות של צעקה גדולה ומהדהדת. אנחנו לא יודעים מה היו נקודות המחלוקת הבלתי פתורות בין ישראל ובין חמאס, אבל אנחנו יודעים שבשורה התחתונה נתניהו שלח את המתווך הגרמני בידיים ריקות. אפשר היה להבין אילו היה משתרר שקט מתוח של ציפייה יומיים שלושה בתקווה שאולי נשלחה איזו הצעת פשרה שחמאס יסכים לה, אבל הימים מצטברים ושבועות חולפים ואין עיסקה. איך זה שאף אחד לא מתנפל על נתניהו בזעקות שבר והאשמות? זוכרים איזה רעש ענק קם כאשר אולמרט סירב לעיסקה שהביא לו המתווך הקודם? כמה מאמרים נכתבו, כמה פרשנים פירשנו, כמה מפגינים הפגינו, כמה ראיונות אכזבה וזעם פורסמו, עם ההורים והחברים והשכנים וארבע אימהות ושלושה אבות. איפה הם כולם עכשיו? מי נתן את ההוראה לקפל הכול ולשתוק? מי יכול לתת הוראה כזו כך שכל התקשורת תציית לו? פתאום הופיע אומץ לב אם תרצו, תוסיפו לזה עוד חצי שאלה. מאין שאבה ממשלת נתניהו את האומץ לדחות את העיסקה למרות כל הלחץ הציבורי הכבד והקמפיין הענק. אני לפחות הופתעתי מזה. מגעים הרי נמשכו כל הזמן בלי דיונים דרמטיים בקבינט. המתווך הגרמני בא והולך, חגי הדס נוסע ושב, ואת הדיווחים וההחלטות מקבל ראש הממשלה לבדו, אולי בשיתוף שר הביטחון. אם הדבר הגיע לדיון בקבינט פירוש הדבר שזה הרגע הדרמטי שבו המתווך אומר שהגענו להצעה האחרונה ועכשיו זה או כן או לא. או שחרור גלעד או פיצוץ של כל העניין. ואכן באותו יום כל כלי התקשורת וכל הלוחמים למען גלעד שליט הבינו שהגענו לרגע הקריטי. לא היה ביום הזה שום נושא אחר בחדשות. כל המדינה עמדה בחוץ לשמוע מה יוחלט. צריך היה הרבה אומץ לב כדי לומר ברגע כזה ′לא′ מול פני כל האומה. ותודו שאנחנו לא רגילים לאומץ לב כזה אצל ממשלת נתניהו. מה קרה שם ששינה את כל התמונה הצפויה, ומה גרם לכך שכל המתח התפוגג והסירוב של נתניהו עבר בשקט מוחלט של הסכמה? התשובה העצובה לשאלה הזו התגלתה כעבור ימים אחדים. היא עצובה בעיניי לא בגלל המהות – אני חושב שטוב עשתה הממשלה שלא נכנעה לחמאס ולא לקמפיין. היא עצובה בגלל הדרך והמשמעות העמוקה שלה. בידיעה קטנה שהופיעה בשולי החדשות נאמר שממשל אובמה הביע אי שביעות רצון מן העיסקה המתרקמת, ופנה לראש הממשלה בבקשה תקיפה שלא לאשר אותה. אנחנו נלחמים בכל העולם נגד האסלם הקיצוני, אמרו האמריקנים, ואתם הולכים לשחרר פתאום אלף מחבלים של החמאס? השתגעתם? בגלל חייל אחד? צודקים האמריקנים, אבל לי זה גורם עצב גדול. לממשלת ישראל כשלעצמה אין עמוד שידרה מספיק חזק כדי לעמוד מול הטרור המאיים עליה, והיא מרגישה שבלתי אפשרי לעמוד מול הורים מודאגים ומול לחץ התקשורת המתוזמרת. אבל כשמתברר שזה פוגע באינטרס אמריקני פתאום זה אפשרי. מי שנתן את ההוראה לממשלת ישראל בעניין הזה - אפילו בעניין הזה - הוא ברק אובמה. עצוב, אבל זו רק ההתחלה. כי מילא ממשלת ישראל. אנחנו הרי מכירים את הקלישאה השמאלנית שעם כל הכבוד לעצמאות ולזקיפות הקומה הישראלית, מול דרישה אמריקנית תקיפה אין לנו ברירה אלא להתכופף. נניח שזה נכון. אבל העיתונות הישראלית, האליטות הישראליות, המפגינים, האימהות, הפרשנים –מי הפך את עורכם בן לילה? הרי רק אתמול הייתם הופכים עולמות נגד נתניהו על סירוב כזה. מי נתן לכם את ההוראה לשתוק? מי מכיר את בו בראדל והתשובה היא: ברק אובמה. עבדים היינו לפרעה במצרים, עבדים אנחנו לאמריקה בירושלים. עבדים במובן הנפשי הכי עמוק. לא רק שקט השתרר פה כאשר התברר שאמריקה לא מעוניינת בשחרור מחבלים תמורת גלעד שליט. פתאום אתה שומע מהמיינסטרים של העיתונאים וההוגים השמאלנים את הטענות והעמדות שעד אתמול היו נחלתו של הימין המושתק. בידיעות אחרונות בגיליון השבת שעברה מופיעה על השער של המוסף הפוליטי תמונתו של חייל אמריקני בשם בו בראדל. בראדל, מספר העיתון לקוראיו, נחטף בידי הטאליבן לפני שבעה חודשים, אבל רוב האמריקנים לא שמעו את שמו מעולם, משפחתו מקפידה על דממה, וכלי התקשורת בארה"ב משוכנעים שהממשל עושה כל מה שניתן. מדהים? שואל העיתון רטורית, ומשיב: לא כשמדובר בארצות הברית. שלושה כתבים שלח ידיעות כדי להביא את הסיפור הזה, והם לא שוכחים להעיר שהכתבה שלהם בעיתון ישראלי היא כנראה הארוכה ביותר שהתפרסמה על בו בראדל. לפני שאובמה נתן את ההוראה, כתבה כזו הייתה יכולה להתפרסם בארץ אולי בעלון ימני לבתי כנסת. ופתאום ידיעות אחרונות בכבודו ובעצמו. ולא רק הוא. באותו יום מספר גם הארץ סיפור דומה לקוראיו. "לפני ימים אחדים", כותב דורון רוזנבלום, "שוחרר בן-ערובה בריטי בשם פיטר מור, איש מחשבים שנחטף לפני יותר משנתיים על ידי ארגון טרור בעיראק. אביו סיפר ששום גורם ממלכתי לא יצר איתו קשר, ועצם חטיפתו נודעה לו רק כאשר שוביו שידרו קלטת וידיאו. הממשלה הואשמה בעיסקה עם החוטפים, אך הכחישה בתוקף: דובר משרד החוץ אמר שהשחרור נבע משיקולים פוליטיים של חוטפיו. אלמלא כן – ספק אם היה חוזר בחיים". אחר כך עובר דורון רוזנבלום אלינו, ולועג "לממדים המוגזמים עד כדי פסיכוזה המונית, שתופס העיסוק הציבורי בעניינו של החייל החטוף. אנו מוצפים", הוא מתלונן, "דיווחים דקדקניים על כל מיצג, עפיפון, בלון, צעדה או מעגל יוגה שאמורים ′לשחררו′; אנו מדווחים על כל יציאה וחזרה והתבטאות ופגישה של האב, מעודכנים בחופשת חג המולד של המתווך הגרמני, בכל ניע שערה בזקנו של חאלד משעל..."