לצ´וקה מניגריה
כבר עברו יותר מ-17 שנה, ורק עכשיו אני מסוגלת להגיד את השם שלך,וגם בתור מסווה באינטרנט, פה לא מכירים אותי פה לא יודעים מי אני, פה אני גיבורה. עכשיו אני הולכת לספר לכל העולם את מה שעשית לי ומה שנגרם לי מזה. לך אני מאחלת את כל הרע שבעולם ואת כל הרפש. אז ככה: השתחררתי מהצבא וירדתי לאילת לעבוד כמו כל הצעירים אז. עבדתי במלון סונסטה (אז הוא עוד היה שלנו) ושם הכרתי אותך,צ´וקה בחור גבוה ונאה מניגריה, שבכל התקופה הזו חיזרת אחרי אבל אני אמרתי לך שזה בלתי אפשרי בינינו, מהמון סיבות, והסכמתי רק לידידות,ואכן עשית רושם כזה שקיבלת את ההסבר שלי ונשארת לי ידיד, אני גרתי עם עוד חברה לעבודה באכסניה שהמלון שילם עליה, ואתה גרת בדירה עם עוד כמה שותפים כמוך מניגריה. בילינו קבוצה שלמה ביחד, היה לנו נחמד,עד היום שקיבלתי מכתב מהבית שבו הודיעו לי שהתקבלתי למכינה באחד הקיבוצים בצפון. כשהודעתי את זה במלון הם הפסיקו את התשלום לאכסניה ואני הייתי צריכה למצוא מקום ללון בו לילה אחד ואז לעלות על האוטובוס צפונה. כמובן שהצעת לי להתארח אצלך ואני לא הסכמתי, מכיון שהייתי אמורה לישון בחדר שלך באותה מיטה יחד איתך, (ואת זה לא רציתי) אבל אתה שיכנעת אותי שאתה תישן בסלון ואני אשן בחדר לבד, לאחר הרבה שיכנועים הסכמתי כי האמנתי בך, עד הרגע שהרגשתי באמצע הלילה שמישהו נכנס למיטה ונצמד אלי, השעה היתה מאוחרת מאד, בערך 02:00 לפנות בוקר, וכשפקחתי את העינים ראיתי אותך צמוד אלי מאחור, כמה ביקשתי ממך לעזוב את החדר? אבל אתה כאילו שמעת ולא ראית, היית באמוק, היה לך מבט בעינים שבחיים אני לא אשכח, בחיים אני לא אשכח איך הפכת אותי על הגב כשהפנים שלך צמודות לשלי,והעינים, העינים האלה שלך הפכו ממשהו אנושי למשהו חייתי שאי אפשר להסביר, תפסת אותי בכח ואני ביקשתי, התחננתי בכיתי שתעזוב אותי, אבל לא שמעת אותי בכלל,היית עסוק במעשים שלך. העינים שלך הפכו לאדומות ויצאו מחוריהן, (הלואי ולא יהיו לך עינים). ואז הסטת את התחתונים שלי הצידה וניסית להחדיר אלי את האבר שלך, פתאם ראיתי את האבר הכי מפחיד בחיים, הוא היה ארוך מהרגיל והתנודד מצד לצד, ואני פחדתי,כמה שפחדתי, שלא תגרום לי נזק פנימי מעבר לנזק הנפשי,גם פחדתי לצעוק שלא יקומו החברים שלך וינסו לעשות גם מה שאתה עושה, הייתי במילכוד, כי גם לברוח לא יכולתי, תפסת אותי כל כך חזק ואז החדרת אותו אלי בכח,ואני בכיתי כל כך בכיתי אבל לך לא היה אכפת, העיקר לעשות את מה שרצית לעשות. זה נראה כאילו נצח,אתה סיימת ונשכבת בצד המיטה, אני ברחתי למקלחת ונשארתי תחת המים לפחות שעתיים כדי לנקות את התועבה הזו מתוכי, כשיצאתי מהמקלחת וידאתי שאתה כבר לא בחדר, ואכן חזרת לסלון שלך, ישבתי בפינת החדר ממתינה לאור הראשון של הבוקר כדי לברוח, ואז בשעה 0600 שמעתי אותך שוב ליד הדלת, הכנתי ביד איזה מכשיר (שאני כבר לא זוכרת מהו) כדי להכות אותך אם תנסה שוב, אבל אתה נכנסת עם כוס קפה כדי שאשתה וניסית להתנצל, כל כך ניסית, אבל בחיים אני לא אסלח לך,לקחתי את המזודה שלי, ולפני שיצאתי מהחדר שפכתי עליך את הקפה וברחתי כל עוד נפשי בי. אני זוכרת את הדרך לתל אביב, שהיתה מסויטת ממחשבות מכל מה שקרה לי באותו לילה.
כבר עברו יותר מ-17 שנה, ורק עכשיו אני מסוגלת להגיד את השם שלך,וגם בתור מסווה באינטרנט, פה לא מכירים אותי פה לא יודעים מי אני, פה אני גיבורה. עכשיו אני הולכת לספר לכל העולם את מה שעשית לי ומה שנגרם לי מזה. לך אני מאחלת את כל הרע שבעולם ואת כל הרפש. אז ככה: השתחררתי מהצבא וירדתי לאילת לעבוד כמו כל הצעירים אז. עבדתי במלון סונסטה (אז הוא עוד היה שלנו) ושם הכרתי אותך,צ´וקה בחור גבוה ונאה מניגריה, שבכל התקופה הזו חיזרת אחרי אבל אני אמרתי לך שזה בלתי אפשרי בינינו, מהמון סיבות, והסכמתי רק לידידות,ואכן עשית רושם כזה שקיבלת את ההסבר שלי ונשארת לי ידיד, אני גרתי עם עוד חברה לעבודה באכסניה שהמלון שילם עליה, ואתה גרת בדירה עם עוד כמה שותפים כמוך מניגריה. בילינו קבוצה שלמה ביחד, היה לנו נחמד,עד היום שקיבלתי מכתב מהבית שבו הודיעו לי שהתקבלתי למכינה באחד הקיבוצים בצפון. כשהודעתי את זה במלון הם הפסיקו את התשלום לאכסניה ואני הייתי צריכה למצוא מקום ללון בו לילה אחד ואז לעלות על האוטובוס צפונה. כמובן שהצעת לי להתארח אצלך ואני לא הסכמתי, מכיון שהייתי אמורה לישון בחדר שלך באותה מיטה יחד איתך, (ואת זה לא רציתי) אבל אתה שיכנעת אותי שאתה תישן בסלון ואני אשן בחדר לבד, לאחר הרבה שיכנועים הסכמתי כי האמנתי בך, עד הרגע שהרגשתי באמצע הלילה שמישהו נכנס למיטה ונצמד אלי, השעה היתה מאוחרת מאד, בערך 02:00 לפנות בוקר, וכשפקחתי את העינים ראיתי אותך צמוד אלי מאחור, כמה ביקשתי ממך לעזוב את החדר? אבל אתה כאילו שמעת ולא ראית, היית באמוק, היה לך מבט בעינים שבחיים אני לא אשכח, בחיים אני לא אשכח איך הפכת אותי על הגב כשהפנים שלך צמודות לשלי,והעינים, העינים האלה שלך הפכו ממשהו אנושי למשהו חייתי שאי אפשר להסביר, תפסת אותי בכח ואני ביקשתי, התחננתי בכיתי שתעזוב אותי, אבל לא שמעת אותי בכלל,היית עסוק במעשים שלך. העינים שלך הפכו לאדומות ויצאו מחוריהן, (הלואי ולא יהיו לך עינים). ואז הסטת את התחתונים שלי הצידה וניסית להחדיר אלי את האבר שלך, פתאם ראיתי את האבר הכי מפחיד בחיים, הוא היה ארוך מהרגיל והתנודד מצד לצד, ואני פחדתי,כמה שפחדתי, שלא תגרום לי נזק פנימי מעבר לנזק הנפשי,גם פחדתי לצעוק שלא יקומו החברים שלך וינסו לעשות גם מה שאתה עושה, הייתי במילכוד, כי גם לברוח לא יכולתי, תפסת אותי כל כך חזק ואז החדרת אותו אלי בכח,ואני בכיתי כל כך בכיתי אבל לך לא היה אכפת, העיקר לעשות את מה שרצית לעשות. זה נראה כאילו נצח,אתה סיימת ונשכבת בצד המיטה, אני ברחתי למקלחת ונשארתי תחת המים לפחות שעתיים כדי לנקות את התועבה הזו מתוכי, כשיצאתי מהמקלחת וידאתי שאתה כבר לא בחדר, ואכן חזרת לסלון שלך, ישבתי בפינת החדר ממתינה לאור הראשון של הבוקר כדי לברוח, ואז בשעה 0600 שמעתי אותך שוב ליד הדלת, הכנתי ביד איזה מכשיר (שאני כבר לא זוכרת מהו) כדי להכות אותך אם תנסה שוב, אבל אתה נכנסת עם כוס קפה כדי שאשתה וניסית להתנצל, כל כך ניסית, אבל בחיים אני לא אסלח לך,לקחתי את המזודה שלי, ולפני שיצאתי מהחדר שפכתי עליך את הקפה וברחתי כל עוד נפשי בי. אני זוכרת את הדרך לתל אביב, שהיתה מסויטת ממחשבות מכל מה שקרה לי באותו לילה.
