לצאת ממחשבות של קושי

[מאמא333]

לצאת ממחשבות של קושי

היי לכולם, חג שמח הנסיכה ב"ה כבר בת חצי שנה..אני מוצאת את עצמי לפעמים בסיטואציות שקשה לי ואני צריכה להזכיר לעצמי שכל מה שחשוב זה שהיא בריאה והכל עובר..זה בעיקר בימים שהם קצת יותר קשים כמו שבתות ארוכות, או אחרי לילה לבן..בנוסף אני שמה לב שקשה לי נורא לשחרר אותה..כלומר היא בגן ועליו אני ממש סומכת אבל לדודה שלי לדוגמא שרוצה לשמור עליה אני לחוצה כשהיא איתה כי היא לא מכירה את ההרגלים שלה ויש מצבים שהיא מתוסכלת..אני גם לא מסכימה עדיין שהיא תישן לילה בלעדיי..מרגיש לי שהיא לא מוכנה..השאלה שלי היא האם מישהי הרגישה כך בשנה הראשונה וזה עובר..חשוב לי שהילדה לא תרגיש ממני קושי כלשהו וגם אני יודעת במודע שלי שזה מיותר

 

[בנגי 16]

אלו רגשות מובנים

קנטצ'יק שלי תכף בן שנתיים, והוא לא ישן לילה בלעדי. היה יום אחד שבו יצאתי לפני שהוא התעורר וחזרתי אחרי שהלך כבר לישון וזה היה לי קשה, והוא היה בגן/ עם ההורים שלי.
לגבי הדודה, אפשר להתחיל בקטן, שעה או שעתיים, אולי אפילו כשאת בבית ועושה דברים אחרים, בשבילך כדי שתרגישי יותר נוח. צריך גם לראות אם לילדה נוח איתה. אצלנו הוא לא מוכן ללכת לדודה אחת, לדעתי כי היא מעשנת ויש לה ריח אחר.

 

[חיוכי אהבה]

עובר עליי יום מתיש במיוחד, אז אני חייבת להגיד לך שכן,

כדאי לך לשחרר, אם יש דודה שמוכנה לשמור עליו שעה שעתיים, לכי על זה.
באמת. שיתרגל לדודה, שלך תהיה קצת עזרה,
אחרת מגיעים לשלב שזקוקים לאוויר נואשות ואין טיפת אוויר.
אז אם יש לך אפשרות לקבל עזרה, שמציעים לך עזרה, לכיף שלו ושלך,
באמת... לכי על זה. תתחילו בקטן, שעה, שעתיים...
לא חייבת לשחרר ללילה, אבל כן כדאי להרגיל לכמה שעות פה ושם בלעדייך
הלוואי והיתה לי אופציה כזו.
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[אמאנחל]

הרגש לא רוצה לשחרר

משחררים עם השכל. זה לא לגמרי עובר, אבל נהיה יותר קל ככל שמתרגלים את זה. אני שמה לב שכל שלב בשחרור אני עושה עם השכל, גם היום. לתת להם ללכת ברגל לצופים, לתת להם לנסוע באוטובוס לסרט עם חברים בלעדיי, לתת להם לצאת למחנה צופים, הכל צריך לשחרר עם השכל.
&nbsp
הרעיון להרגיל אותה (ואותך בעיקר) לדודה הוא רעיון טוב מאוד.
יהיה לך קל יותר להרגיל אותה עכשיו מאשר בעוד כמה חודשים. בגיל קצת יותר גדול, לקראת שנה, התינוקות מפתחים יותר מודעות להבדלים בן אנשים, ובפרט להבדלים בין אנשים מוכרים לאנשים לא מוכרים, ומתחילים להירתע מזרים, ולחשוש מפרידה מהאם, יותר מאשר עכשיו. אחר כך זה עובר כי הם מבינים בהדרגה שאמא הולכת ואז חוזרת, ולומדים שלא בכל פעם שאת נעלמת "זה לתמיד", אלא שאת תמיד חוזרת.
זה רעיון טוב להיות בהתחלה ביחד עם הדודה ואיתה. וכאשר תחליטי להשאיר אותה עם הדודה לשעה/שעתיים אל תשכחי בכל פעם להגיד לילדה שאת הולכת ולהסביר לה מתי את חוזרת. וכשאת חוזרת להגיד לה "הנה חזרתי". לא חשוב שהיא לא מבינה מילים עדיין, היא תלמד מה את אומרת לפני שאת הולכת והיא תלמד שאת חוזרת. היא אמורה להכיר כבר את ה"טקס" מהבקרים בגן.
&nbsp
לגבי להשאיר לילה. תלכי עם ההרגשה שלך. (גם לא בטוח שהדודה בכלל תציע לשמור עליה לילה...). אני בגיל הזה עוד לא העברתי אפילו לחדר הסמוך, עד כדי כך רציתי אותם לידי. אם זכור לי נכון העברתי אותם לחדר שלהם בגיל שמונה חודשים בערך.

 

[מאמא333]

תודה על העצות. אני מחדדת את הנקודה עם הדודה. היא רוצה לשמור

עליה לילה ואני לא מסוגלת לשחרר. אני יודעת שלא אישן. גם כשאני משאירה אותה עם הדודה לשעה שעתיים אני לחוצה בטירוף. ואני לא רוצה להתנהל ככה. למה לגן אני משחררת ולדןדה לא? חשוב לי שהילדה תבין שיש לה עוד מטפלים כדי שבעתיד אוכל להתנהל עם עזרה. כמו שאמאנחל אמרה. וברור לי שאני צריכה את העזרה.

 

[חיוכי אהבה]

כי לגן אין לנו ברירה, חייבים (חייבת, אני חייבת) לעבוד...

אז גם הילדים מרגלים שהם הולכים לגן,
ויש שם עוד חברים, ופעילויות, ולא משעמם להם.
&nbsp
לדודה בערב זה כבר סיפור אחר, סוג של בחירה.
ואני אומרת לך מכל הלב, אם יש מישהי שמוכנה לעזור לך,
קחי בשתי ידיים. שעה פה ושם, שהילדונת תתרגל,
ובהמשך אולי גם לילה... לא דווקא עכשיו, היא באמת פצפונת,
אבל שעה פה ושם, בכיף.
&nbsp
באמת באמת אני היום במקום שמאוד הייתי שמחה לדמות משפחתית
שתהיה עם הילדונת שלי מידי פעם ואין כזו. וגם בייביסיטרים לא פשוט למצוא.
&nbsp
&nbsp

 

[מאמא333]

צודקת. לוקחת לתשומת ליבי את עצתך. לדעת ולהוקיר את העזרה והמש

 

[רi תם]

יכולה להעיד

רק ממקום אישי,שהתחושות הללו מוכרות.
בפרט,בשנתיים-שלוש הראשונות.
הם צעירים,לא תמיד ישנים טוב בלילות וחוסר השינה הזה,שלנו,קשהההה מאוד,לא עצמאיים,ההורמונים שלנו ועוד ועוד.
אלו הרגעים שפעמים רבות הרגשתי שנורא קשה ומתסכל אבל תמיד זכרתי שהם כל עולמי ושהכי חשוב שהם בריאים ו....כן,זה חולף.
ילדיי בני 5 אוטוטו,אנחנו ישנים בלינה משותפת למרות שיש מספיק חדרים בבית,הם מעולם לא נשארו עם ביביסיטר,קרוב משפחה לבד.
רק לאחרונה אני רואה "ניצני" בשלות מצידם ומצידי.
אני דוגלת בגישה של לעשות מה שליבי מרגיש ולא מה שהסביבה "מצפה".
לכן,מעבר לעובדה שמבינה היטב למה את מתכוונת,אוכל להמליץ לך לפעול רק לפי רחשי הלב שלך וכן,ככל שהם גדלים יותר "קל".
מי אמר שגידול ילדים הוא פשוט?אבל.....הוא הכי שווה בעולם!!!!חכי,כשהיא תתחיל לדבר

שבת שלווה ומבורכת.

 

[מאמא333]

מסכימה איתך שאני חושבת יותר מידי שאני אמורה לשחרר כי הסביבה

מצפה למרות שאני לא מרגישה בשלה לזה

 

[אמאנחל]

אני חושבת שחשוב לשחרר גם נגד "רחשי הלב"

אני לא אומרת מתי וכמה בדיוק, וכל אחת תבדוק עם עצמה. אבל אנחנו צריכות לזכור שבגלל שאנחנו יחידניות הנטייה שלנו היא לשחרר פחות ולדאוג יותר, בממוצע, ממה שמשחררים הורים נשואים.
&nbsp
ידוע שגברים, בממוצע, פחות חרדים ויותר משחררים מנשים, ולכן חשוב לאזן, בעזרת השכל, את מה שקורה באופן טבעי במשפחות שיש בהן אב.
&nbsp
יש היום את המושג של "הורות הליקופטר" הורים שנמצאים בכל רגע במגע עם הילדים ולא משחררים. זה יכול להיות גם גברים אבל זה בעיקר נשים. צריך לאפשר לילדים עצמאות למרות התחושה שהם יקרים מכל יקר.
&nbsp
אני אומרת שתחכי עם לינה של לילה, זה כנראה מוקדם בשביל רמת ההכרות שלך ושל הילדה עם הדודה. אבל בהחלט תתאמצי לשחרר לכמה שעות לטובת ההשגחה של הדודה. כמובן שאת צריכה לבחון את עצמך אם החשש של הוא מלשחרר באופן כללי או שהחשש שלך הוא ספציפית מהדודה הזאת. אם הדודה עצמה מעוררת בך חשש אז כדאי שתישארי איתה ועם הילדה יחד, עד למצב שבו את סומכת עליה, או עד למצב שבו את יודעת בדיוק למה את לא סומכת עליה.

 

[מאמא333]

אמאנחל כתבת נכון בדיוק את החששות וההרגשה שלי

 

[מאמא333]

ושאלה רותם: איך הסתדרת כל כך הרבה שנים בלי בייביסיטר?

 

[רi תם]

מצויין

אסביר-
ילדתי את ילדיי בגיל 41,אחרי שעשיתי הכל!!!ביליתי,חגגתי,עבדתי קשה מאוד,עשיתי חיים משוגעים!!!
כשהיו קטנים הייתי מאוד עמוסה בענייני הגידול וממש לא "פיתו" אותי בתי קפה,ברים,סרטים וכיו"ב.
כשחזרתי לעבודה,נדרשתי ועודי נדרשת לצאת אחה"צ-ערב אז הודעתי שלא יקרה.אני אם יחידנית לתאומים וכן,לא מתביישת לומר שלא סומכת על אף אחד ולכן כל הדברים יכולים לקרות בשעות העבודה שלי,בבוקר.אני מאוד חד משמעית ומניחה שבגלל זה ה"ממונים" שלי מקבלים/מבינים או איך שלא תקראי לזה.
הילדים במסגרת עד 16:00 ובזמן הזה,אני "טסה" אחרי העבודה לסידורים שאני נדרשת אליהם ויש לי יום חופשי אחד אליו אני "מנקזת" מה שיכולה.
אפשר.זה רק עניין של בחירה.
חוזרת ומדגישה שאני מאמינה שמה שטוב לי טוב לילדים ואפילו שלעיתים קשה...וקשה!!!זה רגעי.
ובכלל.....מה שהסביבה חושבת שאני "צריכה" לעשות לעצמי,לילדיי....לא ממש מעניין.
אני מתייעצת,משתפת אבל בסופו של יום מחליטה מה הכי טוב עבורנו וב"ה זה מצליח יופי

.

 

[מאמא333]

העלאת נקודה מעניינת - הגיל. אני בת 34, החלטתי בגיל 33 להיות

אם יחידנית. ב"ה נקלטתי מהר להיריון. ואני מודה יום יום על הנסיכה שלי. לא הייתי משנה כלום. ולא מתחרטת על כלום. אבל כנראה שהמעבר החד בין רווקות לאימהות היה מהיר אצלי ולכן אני חושבת שזה קשור לחלק מהקושי שלי. למרות שאני בכלל לא מתגעגעת לחיי הרווקות, מבחינתי זו הייתה תקופה של ריקנות. לעומת עכשיו שיש רק אהבה בלב..