LilachBenShoshan
New member
לצבוע מחדש.
זה הקטע הראשון שלי פה. ----------- לצבוע מחדש אני הולכת להוריד את הזבל למטה, לפח הגדול שבמורד הרחוב. הוא לא סתם פח גדול, הוא ענקי. נראה לי שאני אזרוק לפח הירוק והענקי שבקצה הרחוב את כל הזבל שהצטבר לפינה אחת במטבח הקטנטן שלי. הוא נהיה קצת דהוי ובלוי ונראה לי שכבר אין לי שימוש בו יותר, פה ליד המקרר במטבח. אז כשאמצא קצת זמן אוריד ואפנה אותו (למרות שקצת יחסר לי לפשפש בו שארצה לספור קליפות בננה או סתם להריח ריקבון). למטבח לא יזיק איזה טאצ' חדש. כשחושבים על זה, מנורות חדשות ואולי גם מפת שולחן חדשה בטח לא יעשו למטבח רע. אני חושבת שאחרי שנסדר ונארגן פה קצת דברים, אני אוכל להרשות לעצמי להזמין את דינה שתצבע את הפרחים בידיים המיומנות שלה. *** הפרחים כבר שבועיים מחכים שדינה תבוא לצבוע אותם ברעננות, וכשהם התחילו לבכות, באתי בעדינות-בעדינות ושאלתי "מה קרה?", כאילו שלא ידעתי. הם התייפחו בנשיפות כבדות ובהתעופפות אבקני דמעות ואמרו ש; קצת נמאס וכבד להם להיות פרחי שולחן חסרי תועלת וצבע ושהם לא מתכוונים להעביר עלי יותר מידי ביקורת, אבל אני לא מעניקה להם מספיק חום ואהבה. אני מהנהנת ומקשיבה לקולות הצקצוק המצטמקים והגדלים בהדרגתיות של הפרחים (כמו בצפצפה מקולקלת) וזורקת פה ושם הערת ביניים שתעיד על ריכוז וקומץ של התעניינות, אבל הם עדיין נורא מתוסכלים, אז אני נותנת להם להמשיך להוציא את כל התסכול שהצטבר אצלם בגוף הצמחי והמשונה שלהם. בסוף אחרי שעות של פריקה ושולחן רטוב ממי אגרטל שנזלו ונספגו במפת השולחן הזוועתית, החלטנו, אני והפרחים שאני אהיה זו שאצבע אותם. כי דינה כבר לא תבוא (בעיקר בגלל שאני מתעקשת לא לזרוק את שקית הזבל הצהובה) וזאת קצת אשמתי, אז אני צריכה להתעלות על חוסר הזמן ועל חוש התירוצים האוטומטי שלי. *** אז למחרת כשהתעוררתי הפרחים כבר חיכו לי ערים ונקיים בפרצוף מתחנן-מתחנף ומלא תקווה, ושלפו את צמד המילים "נו... אז?". אני צחקתי ואמרתי שהם כל כך חמודים בחוסר הסבלנות המתחנן שלהם. בחוסר אכפתיות משווע ובצחוק מאולץ שאלתי בעוקצנות "לאן אתם ממהרים, זה לא שאם אני לא אצבע אותם תמותו או משהו". הם השתתקו ובלעו את הרוק שבפיותיהן באיטיות. הם חיכו כמה שניות, אפילו לכיוון הכמה דקות ואז אחרי אינספור מבטי תדהמה כאילו כלום פרצו בצחוק מתגלגל מלא חן והדר (לשניה היה נדמה לי שראיתי בהם צבע שוב) ואמרו "כמעט הרגת אותנו עם היציאה הזאת, שזה לא יחזור, כן?". *** העיניים שלי התפשקו ושבו לראות בשיטתיות של "כל-שניה-תמונה". קמתי מהעילפון שאחז אותי וגיליתי שעברו כבר חודשיים. חודשיים שלמים ושבמהלכם המטבח שלי בהדרגתיות הפך לחסר צבע. זה התחיל בפרחים, אבל אז עבר לאט לאט לכל כולו. למקרר, לאוכל שבתוכו, לתמונה המוזרה מימין לקיר הפנימי, למדפי העץ חורקי הצירים. התבעתי כשראיתי את התמונה הזו. כבר חודשיים שלמים עברו מהבוקר ההוא. חודשיים שלמים ואני נשארתי באותו מצב צבירה עם מגפיים מבוצבצות, חסרת צבע ונפח אנושי. *** אני זזה לחלון. נשענת עליו קלות ומנסה להוציא במבטים מראה שמים תכולים, או לקלוט איזשהו תחושה של צבע חוץ מכל האפרפר-שחור-לבן שמסתובב לי בעיניים. אבל אני רק מצליחה לקלוט בשמים חסידה עם שק נפער ומתוכו נופל באלגנטיות חתול. נופל ונוחת לקרקע. העיניים שלי מבחינות בעוד מחזה משונה, האישה מהדירה ממול, זאת שכמעט ולעולם לא רואים אותה, פותחת תריסי חלונה וממלמלת בקול מהודר ומוגבר "חשבתי שתינוקות בכלל נופלים מהשמים". אני מכניסה ראשי למטבח. מסתכלת על השעון שתלוי על הקיר וחושבת פאניקה מבוהלת. כבר מזמן הייתי צריכה לזרוק את שקית הזבל, והתעצלתי.
זה הקטע הראשון שלי פה. ----------- לצבוע מחדש אני הולכת להוריד את הזבל למטה, לפח הגדול שבמורד הרחוב. הוא לא סתם פח גדול, הוא ענקי. נראה לי שאני אזרוק לפח הירוק והענקי שבקצה הרחוב את כל הזבל שהצטבר לפינה אחת במטבח הקטנטן שלי. הוא נהיה קצת דהוי ובלוי ונראה לי שכבר אין לי שימוש בו יותר, פה ליד המקרר במטבח. אז כשאמצא קצת זמן אוריד ואפנה אותו (למרות שקצת יחסר לי לפשפש בו שארצה לספור קליפות בננה או סתם להריח ריקבון). למטבח לא יזיק איזה טאצ' חדש. כשחושבים על זה, מנורות חדשות ואולי גם מפת שולחן חדשה בטח לא יעשו למטבח רע. אני חושבת שאחרי שנסדר ונארגן פה קצת דברים, אני אוכל להרשות לעצמי להזמין את דינה שתצבע את הפרחים בידיים המיומנות שלה. *** הפרחים כבר שבועיים מחכים שדינה תבוא לצבוע אותם ברעננות, וכשהם התחילו לבכות, באתי בעדינות-בעדינות ושאלתי "מה קרה?", כאילו שלא ידעתי. הם התייפחו בנשיפות כבדות ובהתעופפות אבקני דמעות ואמרו ש; קצת נמאס וכבד להם להיות פרחי שולחן חסרי תועלת וצבע ושהם לא מתכוונים להעביר עלי יותר מידי ביקורת, אבל אני לא מעניקה להם מספיק חום ואהבה. אני מהנהנת ומקשיבה לקולות הצקצוק המצטמקים והגדלים בהדרגתיות של הפרחים (כמו בצפצפה מקולקלת) וזורקת פה ושם הערת ביניים שתעיד על ריכוז וקומץ של התעניינות, אבל הם עדיין נורא מתוסכלים, אז אני נותנת להם להמשיך להוציא את כל התסכול שהצטבר אצלם בגוף הצמחי והמשונה שלהם. בסוף אחרי שעות של פריקה ושולחן רטוב ממי אגרטל שנזלו ונספגו במפת השולחן הזוועתית, החלטנו, אני והפרחים שאני אהיה זו שאצבע אותם. כי דינה כבר לא תבוא (בעיקר בגלל שאני מתעקשת לא לזרוק את שקית הזבל הצהובה) וזאת קצת אשמתי, אז אני צריכה להתעלות על חוסר הזמן ועל חוש התירוצים האוטומטי שלי. *** אז למחרת כשהתעוררתי הפרחים כבר חיכו לי ערים ונקיים בפרצוף מתחנן-מתחנף ומלא תקווה, ושלפו את צמד המילים "נו... אז?". אני צחקתי ואמרתי שהם כל כך חמודים בחוסר הסבלנות המתחנן שלהם. בחוסר אכפתיות משווע ובצחוק מאולץ שאלתי בעוקצנות "לאן אתם ממהרים, זה לא שאם אני לא אצבע אותם תמותו או משהו". הם השתתקו ובלעו את הרוק שבפיותיהן באיטיות. הם חיכו כמה שניות, אפילו לכיוון הכמה דקות ואז אחרי אינספור מבטי תדהמה כאילו כלום פרצו בצחוק מתגלגל מלא חן והדר (לשניה היה נדמה לי שראיתי בהם צבע שוב) ואמרו "כמעט הרגת אותנו עם היציאה הזאת, שזה לא יחזור, כן?". *** העיניים שלי התפשקו ושבו לראות בשיטתיות של "כל-שניה-תמונה". קמתי מהעילפון שאחז אותי וגיליתי שעברו כבר חודשיים. חודשיים שלמים ושבמהלכם המטבח שלי בהדרגתיות הפך לחסר צבע. זה התחיל בפרחים, אבל אז עבר לאט לאט לכל כולו. למקרר, לאוכל שבתוכו, לתמונה המוזרה מימין לקיר הפנימי, למדפי העץ חורקי הצירים. התבעתי כשראיתי את התמונה הזו. כבר חודשיים שלמים עברו מהבוקר ההוא. חודשיים שלמים ואני נשארתי באותו מצב צבירה עם מגפיים מבוצבצות, חסרת צבע ונפח אנושי. *** אני זזה לחלון. נשענת עליו קלות ומנסה להוציא במבטים מראה שמים תכולים, או לקלוט איזשהו תחושה של צבע חוץ מכל האפרפר-שחור-לבן שמסתובב לי בעיניים. אבל אני רק מצליחה לקלוט בשמים חסידה עם שק נפער ומתוכו נופל באלגנטיות חתול. נופל ונוחת לקרקע. העיניים שלי מבחינות בעוד מחזה משונה, האישה מהדירה ממול, זאת שכמעט ולעולם לא רואים אותה, פותחת תריסי חלונה וממלמלת בקול מהודר ומוגבר "חשבתי שתינוקות בכלל נופלים מהשמים". אני מכניסה ראשי למטבח. מסתכלת על השעון שתלוי על הקיר וחושבת פאניקה מבוהלת. כבר מזמן הייתי צריכה לזרוק את שקית הזבל, והתעצלתי.
