לצורך המאבק - אני מנסה..

[עצמי]

לצורך המאבק - אני מנסה..

אולי לכתוב יעזור... אולי לא. אני נסחפת עכשיו , אל מקומות שלא הייתי רוצה להגיע אליהם.. נאבקת בכוחות פנימים שמושכים אותי אל עבר הצוק. אסור לי לחשוב, אבל חייבת.. לא רוצה להרגיש - אבל אין לי ברירה.. אני מרגישה עכשיו כנודדת. אין לי בית... מעולם לא היה. .אני חושבת שעד היום אני מנסה ללכת הביתה. ,לפעמים במישור, לפעמים בביצה טובענית, לפעמים בין ברושים או שדות.. ועכשיו .. במדבר אין סוף של מדבר.. ואני עייפה כל כך. וכל כך מפחדת.. רק רוצה להגיע כבר. אל המנוחה. עצמי.

 

[סהר-תמיכה]

הבית ההוא

יש משהו במושג הזה, אני חושבת, שנותן לך להרגיש איזה חום וכמיהה בפנים. יש את הבית של היום ויש את הבית שהוא משהו אחר, מופשט. כמו המקום שלך, שבו את - את עצמך. ואולי אל המקום הזה את הולכת? אל המקום שבו לא תהיי זרה לעצמך, לרגשותיך ולהוויתך. ולשם כך את נזכרת, ולשם כך את נפתחת אל הכאב שהיה רדום וחיכה כל כך הרבה זמן. ואילו לא היית מוכנה, זה היה יורד איתך לקבר. אבל את כן מוכנה ויש לך את החסד הזה להתוודע אל עצמך.

 

[עצמי]

זה חסד זה?

באמת הכמיהה היא את החום העוטף, ואותה הגנה שאמור הבית לתת. ולהכיר את עצמי - אולי זה חשוב.. אבל זה חסד זה? עוד כמה אפשר.??? נאחזת... עצמי

 

[סהר-תמיכה]

אולי אם תשווי ותחשבי

מה היה קודם לכן ומה יש עכשיו, זה יתן לך את האינדיקציה של מה זה להתקרב לעצמך. המחיר הוא יקר, אבל ...

 

[עצמי]

אילו רק ידעתי

מה יהיה בסוף. איך זה יראה. כמה זה יהיה טוב ( או לא) אילו רק היה לי במה להאחז, ולמה להשוות. לא היה לי טוב מעולם. איך אדע מה זה טוב. אין לי אפשרות לדמיין אלא מה שליבו של ילד חולם כל הימים. רק פנטזיות כאלה של אבא אוהב, או אמא חובקת, של אביר מאוהב או... בקיצור כל השטויות האלה... שהחזיקו אותי שנים בחיים, ועכשיו מתנפצות על החוף הסלעי של חיי. אילו רק נתנו לי לרגע להרגיש את הדבר הנכון.. לטעום.. היה לי עוד כוח אולי להמשיך.

 

[סהר-תמיכה]

יש את זה

יש את הפנטזיות שגדלנו עליהן, שהן באמת מציירות מציאות שספק אם קיימת, ספק אם יכולה להחזיק מעמד יותר משבוע או חודש במציאות. ויש משהו אחר, שהוא בניגוד לניתוק הרגשי, להרגשה של חיים בתוך משהו שמזכיר תרדמת, יש אפשרות לחוות את כל הדברים בצורה שבה את מסוגלת להרגיש באמת. קרוב יותר למציאות, קרוב יותר לאמת. כי את לא זקוקה יותר לניתוק המגן הזה, כי את כבר יודעת את כל מה שיש שם בפנים ושרדת אותו, אז אין עוד ממה לפחד.

 

[עצמי]

הפחד..

הוא באמת מרכיב מרכזי כאן.. אותה אימה נוראית לאוחזת בי, בכל פעם שאני רוצה להרשות לעצמי להרגיש.. אני פוחדת לשמוח ואז לחטוף את המכה. לצחוק, ולמצוא את עצמי נענשת.. אני פוחדת לבכות - כי אסור ומסוכן ופוחדת לכאוב את עוצמת כאבי. ועכשיו.. אחרי אתמול, אני אפילו פוחדת לפחוד כבר.. כי זה פחד משתק שכזה... ומביא אחריו רק יאוש מסוכן.. אני כל כך רוצה... ומוצאת את עצמי חסרה.

 

[סהר-תמיכה]

כנראה

שיש דברים שצריכים להבשיל ולצמוח. יש דברים שאין לך ברירה אלא לתת להם את הזמן. הזמן להווכח שזה כבר לא מסוכן לשמוח, הזמן להווכח שגם אם תפחדי מאוד, את עדיין תשמרי על עצמך מכל רע, כי את כבר במקום אחר.

 

[עצמי]

טוב... עם כל העייפות שלי..

אני עכשיו מחכה. נאחזת בדברים שלכם. ומחכה. אולי , אם רק אוכל לישון קצת... לאכול כמו בן אדם, ולהנות מכך... אולי אז גם אתחיל לחיות מבפנים. ובינתיים. אני מחכה. עכשיו לרגע... הרפו ממני אחיזות הפחד שלפט את ליבי. לרגע, יש בי שלווה. אתם יקרים לי מאד.. וכמו מים צוננים על מצח במדבר חיי. אני עוד פה. אני משתדלת.. עצמי.

 

[סהר-תמיכה]

שמחה לשמוע

שאת פה, שאת מחזיקה ושאת מאמינה שיהיה יותר טוב. כי יהיה. כי חייב להיות. אחרי כל השנים של דממה והכחשה, עכשיו חייב להיות יותר טוב.