לצלליתה ופילטוס
אחרי השיחה שלכן מזמן על ה"כלים" שיש לתת לילדים הלכתי לחפש בארכיון שלי שיר שמאוד אהבתי אז הנה לכן: הילד הקטן/ הלן באקלי פעם ילד קטן הלך לגן. הוא היה ילד קטן מאוד וזה היה גן גדול מאוד אבל כשהילד הקטן מצא שהוא יכול ללכת לחדר שלו ישר דרך הדלת מבחוץ הוא היה מאושר והגן לא נראה כל כך גדול כמו קודם. בוקר אחד, כשהילד הקטן כבר היה זמן מה בגן, אמרה הגננת: "היום נעשה תמונה" "יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב לעשות תמונות. הוא ידע לעשות כל מיני תמונות. אריות ונמרים, תרנגולות ופרות, רכבות ופירות- הוא הוציא את קופסת הצבעים שלו והתחיל לצייר. אבל הגננת אמרה "חכו! עוד לא הגיע הזמן להתחיל!" והיא חיכתה עד שכולם נראו מוכנים. "עכשיו" אמרה הגננת "נעשה פרחים" "יופי" חשב הילד הקטן הוא אהב לצייר פרחים והוא התחיל לצייר פרחים יפים בצבעי הוורוד והכתום והכחול שלו. אבל הגננת אמרה "חכו! אני אראה לכם איך" והיא ציירה פרח על הלוח. הפרח היה אדום עם גבעול ירוק. "זהו זה" אמרה הגננת "עכשיו אתם יכולים להתחיל" הילד הקטן הסתכל בפרח של הגננת אחר כך הביט בפרח שלו. הפרח שלו מצא חן בעיניו יותר מזה של הגננת. אבל הוא לא אמר זאת. הוא רק הפך את הדף שלו וצייר פרח כמו של הגננת. זה היה פרח אדום עם גבעול ירוק. ביום אחר, כשהילד הקטן פתח את הדלת מבחוץ, לגמרי בעצמו, אמרה הגננת: "היום נעשה משהו בחומר" "יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב חומר. הוא ידע לעשות כל מיני דברים בחומר: נחשים ואנשי שלג, פילים ועכברים, מכוניות ומשאיות- והוא התחיל למשוך ולצבוט את הכדור שלו. אבל הגננת אמרה "חכו! עוד לא הגיע זמן להתחיל!" והיא חיכתה עד שכולם נראו מוכנים. "עכשיו" אמרה הגננת "נעשה קערה" "יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב לעשות קערות בכל מיני צורות וגדלים. אבל הגננת אמרה: "חכו! אני אראה לכם איך" והיא הראתה לכולם איך לעשות קערה אחת עמוקה. "הנה" אמרה הגננת, "עכשיו אתם יכולים להתחיל" הילד הקטן הסתכל בקערה של הגננת, אחר כך הביט בשלו. הקערות שלו מצאו חן בעיניו יותר מזו של הגננת. אבל הוא לא אמר זאת. הוא רק גלגל שוב את החומר לכדור גדול. זו היתה קערה עמוקה. ומהר מאוד, הילד הקטן למד לחכות ולעשות דברים בדיוק כמו הגננת. ומהר מאוד הוא הפסיק בכלל לעשות דברים משלו. ואז קרה שהילד הקטן ומשפחתו עברו לגור בבית אחר, בעיר אחרת, והילד הקטן היה צריך ללכת לגן אחר. הגן הזה היה עוד יותר גדול מהגן הקודם שלו ולא היתה שם דלת מבחוץ לחדר שלו. הוא היה צריך לעלות בגרם מדרגות גדולות ולעבור מסדרון ארוך, כדי להגיע לחדר משלו. וכבר ביום הראשון שלו בגן, אמרה הגננת: "היום נצייר תמונה" "יופי" חשב הילד הקטן וחיכה שהגננת תגיד לו מה לעשות. אבל הגננת לא אמרה דבר. היא רק הסתובבה בחדר. כשהגיעה לילד הקטן אמרה הגננת: "אינך רוצה לצייר תמונה?" "כן" אמר הילד "מה נעשה?" "אינני יודעת עד שלא תצייר אותה" אמרה הגננת "איך אצייר תמונה?" שאל הילד הקטן. "מה זאת אומרת בכל צורה שתרצה" אמרה הגננת. "ובכל צבע שארצה?" שאל הילד הקטן "איזה צבע שתרצה" אמרה הגננת "אם כל ילד יצייר אותה תמונה, וישתמש באותם צבעים, איך אוכל לדעת מי צייר מה, ואיזו תמונה היתה של איזה ילד?" "לא יודע" אמר הילד הקטן. והוא התחיל לצייר פרחים בורוד וכתום וכחול. הגן החדש מצא חן בעיניו אף כי לא היתה לו דלת ישר מבחוץ.
אחרי השיחה שלכן מזמן על ה"כלים" שיש לתת לילדים הלכתי לחפש בארכיון שלי שיר שמאוד אהבתי אז הנה לכן: הילד הקטן/ הלן באקלי פעם ילד קטן הלך לגן. הוא היה ילד קטן מאוד וזה היה גן גדול מאוד אבל כשהילד הקטן מצא שהוא יכול ללכת לחדר שלו ישר דרך הדלת מבחוץ הוא היה מאושר והגן לא נראה כל כך גדול כמו קודם. בוקר אחד, כשהילד הקטן כבר היה זמן מה בגן, אמרה הגננת: "היום נעשה תמונה" "יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב לעשות תמונות. הוא ידע לעשות כל מיני תמונות. אריות ונמרים, תרנגולות ופרות, רכבות ופירות- הוא הוציא את קופסת הצבעים שלו והתחיל לצייר. אבל הגננת אמרה "חכו! עוד לא הגיע הזמן להתחיל!" והיא חיכתה עד שכולם נראו מוכנים. "עכשיו" אמרה הגננת "נעשה פרחים" "יופי" חשב הילד הקטן הוא אהב לצייר פרחים והוא התחיל לצייר פרחים יפים בצבעי הוורוד והכתום והכחול שלו. אבל הגננת אמרה "חכו! אני אראה לכם איך" והיא ציירה פרח על הלוח. הפרח היה אדום עם גבעול ירוק. "זהו זה" אמרה הגננת "עכשיו אתם יכולים להתחיל" הילד הקטן הסתכל בפרח של הגננת אחר כך הביט בפרח שלו. הפרח שלו מצא חן בעיניו יותר מזה של הגננת. אבל הוא לא אמר זאת. הוא רק הפך את הדף שלו וצייר פרח כמו של הגננת. זה היה פרח אדום עם גבעול ירוק. ביום אחר, כשהילד הקטן פתח את הדלת מבחוץ, לגמרי בעצמו, אמרה הגננת: "היום נעשה משהו בחומר" "יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב חומר. הוא ידע לעשות כל מיני דברים בחומר: נחשים ואנשי שלג, פילים ועכברים, מכוניות ומשאיות- והוא התחיל למשוך ולצבוט את הכדור שלו. אבל הגננת אמרה "חכו! עוד לא הגיע זמן להתחיל!" והיא חיכתה עד שכולם נראו מוכנים. "עכשיו" אמרה הגננת "נעשה קערה" "יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב לעשות קערות בכל מיני צורות וגדלים. אבל הגננת אמרה: "חכו! אני אראה לכם איך" והיא הראתה לכולם איך לעשות קערה אחת עמוקה. "הנה" אמרה הגננת, "עכשיו אתם יכולים להתחיל" הילד הקטן הסתכל בקערה של הגננת, אחר כך הביט בשלו. הקערות שלו מצאו חן בעיניו יותר מזו של הגננת. אבל הוא לא אמר זאת. הוא רק גלגל שוב את החומר לכדור גדול. זו היתה קערה עמוקה. ומהר מאוד, הילד הקטן למד לחכות ולעשות דברים בדיוק כמו הגננת. ומהר מאוד הוא הפסיק בכלל לעשות דברים משלו. ואז קרה שהילד הקטן ומשפחתו עברו לגור בבית אחר, בעיר אחרת, והילד הקטן היה צריך ללכת לגן אחר. הגן הזה היה עוד יותר גדול מהגן הקודם שלו ולא היתה שם דלת מבחוץ לחדר שלו. הוא היה צריך לעלות בגרם מדרגות גדולות ולעבור מסדרון ארוך, כדי להגיע לחדר משלו. וכבר ביום הראשון שלו בגן, אמרה הגננת: "היום נצייר תמונה" "יופי" חשב הילד הקטן וחיכה שהגננת תגיד לו מה לעשות. אבל הגננת לא אמרה דבר. היא רק הסתובבה בחדר. כשהגיעה לילד הקטן אמרה הגננת: "אינך רוצה לצייר תמונה?" "כן" אמר הילד "מה נעשה?" "אינני יודעת עד שלא תצייר אותה" אמרה הגננת "איך אצייר תמונה?" שאל הילד הקטן. "מה זאת אומרת בכל צורה שתרצה" אמרה הגננת. "ובכל צבע שארצה?" שאל הילד הקטן "איזה צבע שתרצה" אמרה הגננת "אם כל ילד יצייר אותה תמונה, וישתמש באותם צבעים, איך אוכל לדעת מי צייר מה, ואיזו תמונה היתה של איזה ילד?" "לא יודע" אמר הילד הקטן. והוא התחיל לצייר פרחים בורוד וכתום וכחול. הגן החדש מצא חן בעיניו אף כי לא היתה לו דלת ישר מבחוץ.
