לצמחים שעל הגג
כל ערב, אני עולה בשקט, בחושך- במדרגות האלו. פותחת את הדלת הצהובה, קצת מתקשה עם המפתח והידית השבורה, השחוקה. מדליקה את החשמל, ואור מסנוור וקסום נופל עליכם. על העלים הירוקים, והפרחים המטפסים והסגולים. הצינור כמו קורא לי, והמים קורצים לי מתוכו. אתם צמאים, ואתם כבר מחכים לשיחה הלילית שלי איתכם. אני לוקחת את הצינור, ומתחילה איתך- "השליט." אתה נח לך בעציץ החום והגדול, עובר אותי לפחות בחמישה סנטימטרים. מפיץ ריח נהדר של פרחים לבנים, נוצץ באור החזק, מביט לכוכבים. אתה מתחיל לשתות. אני צוחקת אלייך. "לא שתית כבר הרבה זמן, מה? איך זה להיות השליט? אתה בודד? חיכית לי?" ואתה מודה לי, ושותה- ושותה, ואז.. אני נאלצת לעזוב אותך, עוברת לצמחים האחרים, הקטנטנים. בסוף, אני מגיעה למה שאני קוראת לו "הדובדבן שבצמחים." אולי לאחרים הוא יראה קצת מטופש, וגם צורת המחשבה שלי ככה. צמח יפהפה- מטפס לו על העמוד הדק והמבריק, השחור, בעלעליו הירקרקים, מפיץ פרחים קסומים וסגולים. אני משקה אותך במהירות, ומניחה את הצינור. עכשיו זה רק אני, אתה- והפרחים. הפרחים שלי. אני נוגעת בפרח שנראה לי היום, נוגעת בעדינות, ולאט- לאט מנתקת אותו ממך. אני שומרת עליו ומלטפת את העלים הסגולים, מלטפת את הגבעול הירוק והדק. אני אוחזת בגבעול בעדינות, ומסיתה את שיערי האדמדם מאחורי האוזן. אני מחייכת אלייך, ומכניסה את הגבעול מאחורי האוזן. אתה מונח לי על שיערי האדמדם, נוצץ באור כמו אש מאיימת. רק שנינו ביחד, אני ואתה, מאחורי האוזן, על השיער, הולכים לישון. בבוקר, אתה מתעופף לך מהחלון, ועל הגג מחכה לי פרח חדש, להיום.
כל ערב, אני עולה בשקט, בחושך- במדרגות האלו. פותחת את הדלת הצהובה, קצת מתקשה עם המפתח והידית השבורה, השחוקה. מדליקה את החשמל, ואור מסנוור וקסום נופל עליכם. על העלים הירוקים, והפרחים המטפסים והסגולים. הצינור כמו קורא לי, והמים קורצים לי מתוכו. אתם צמאים, ואתם כבר מחכים לשיחה הלילית שלי איתכם. אני לוקחת את הצינור, ומתחילה איתך- "השליט." אתה נח לך בעציץ החום והגדול, עובר אותי לפחות בחמישה סנטימטרים. מפיץ ריח נהדר של פרחים לבנים, נוצץ באור החזק, מביט לכוכבים. אתה מתחיל לשתות. אני צוחקת אלייך. "לא שתית כבר הרבה זמן, מה? איך זה להיות השליט? אתה בודד? חיכית לי?" ואתה מודה לי, ושותה- ושותה, ואז.. אני נאלצת לעזוב אותך, עוברת לצמחים האחרים, הקטנטנים. בסוף, אני מגיעה למה שאני קוראת לו "הדובדבן שבצמחים." אולי לאחרים הוא יראה קצת מטופש, וגם צורת המחשבה שלי ככה. צמח יפהפה- מטפס לו על העמוד הדק והמבריק, השחור, בעלעליו הירקרקים, מפיץ פרחים קסומים וסגולים. אני משקה אותך במהירות, ומניחה את הצינור. עכשיו זה רק אני, אתה- והפרחים. הפרחים שלי. אני נוגעת בפרח שנראה לי היום, נוגעת בעדינות, ולאט- לאט מנתקת אותו ממך. אני שומרת עליו ומלטפת את העלים הסגולים, מלטפת את הגבעול הירוק והדק. אני אוחזת בגבעול בעדינות, ומסיתה את שיערי האדמדם מאחורי האוזן. אני מחייכת אלייך, ומכניסה את הגבעול מאחורי האוזן. אתה מונח לי על שיערי האדמדם, נוצץ באור כמו אש מאיימת. רק שנינו ביחד, אני ואתה, מאחורי האוזן, על השיער, הולכים לישון. בבוקר, אתה מתעופף לך מהחלון, ועל הגג מחכה לי פרח חדש, להיום.