תמוששששששש
New member
לצעוק לכל העולם- קצת ארוך אבל יפה
אני רוצה לצעוק לכל העולם. לכל האנשים שהולכים על פני כדור הארץ,שעכשיו כולם עוצרים ומקשיבים לי. כל האנשים הרעבים באפריקה, כל הסנובים בצרפת וכל הערבים באירן, עוצרים ל-15 דקות ששייכות לי, 15 דקות שבהן אני יספר את כל מה שאני חושבת על העולם, על החיים, על אלוהים, ועל ההורים שלי. זה הדבר היחיד שאני רוצה, שלרבע שעה, כולם יפסיקו לעשן, יפסיקו לנהוג במכונות שמזהמות את האוויר, ויורידו את המסכות שמכסות להם את הפנים, ופשוט יקשיבו, יקשיבו לחוכמות החיים שלי, שאני מאמינה בהם, לתיאוריות המסובכות האלה שמציפות את מוחי כל יום מחדש, ולדרך שבה אני מסתכלת על העולם. וכמה שאני מודעת לכך- שהדבר הקטן הזה שאני כל כך רוצה הוא הדבר שאני בחיים לא יקבל. ויש הרבה סיבות לכך. הסיבה ה-1 היא כמובן בגלל שאין שום מצב שכל האנשים בעולם יפסיקו לעשן. הצורך העז הזה בלכסות את הפנים ואת הזהות שלהם בעשן , המשיכה הכל כך טיפשית וכל כך לא בריאה הזאת בניקוטין, שבעצם התחילה רק מתוך חוסר ביטחון של אנשים טיפשים המושפעים מאנשים טיפשים עוד יותר. הסיבה ה-2 היא שהעולם הוא מקום אנוכי ופוזאיסטי, שבחיים לא ירשה לעצמו לעצור לרגע כדי להקשיב למישהו שמצהיר בלי בושה שהוא שונא אותם. האנשים האלה שיודעים רק ללכת, בחיים לא יעצרו את החיים העמוסים שלהם כדי להקשיב לדעות כל כך שונות וקיצוניות מהדעות שלהם. הסיבה ה-3 היא שבתור ילדה שההורים שלה עוד מרגישים שיש להם את הזכות לקחת בעלות על החיים שלה אין לי שום זכות דיבור, כמו שאין לי שום זכות דעה, תשכחו מזכויות האדם וזכויות הילד וזכויות האישה, הכל זה בולשיט, מילים שנרשמו על דף אבל אף פעם לא יצאו לפועל, כי מהרגע שנולדתי ועד עכשיו-16 שנה אחרי- לא היה לי שום סיכוי להשמיע בקול את הדעות שלי, אף אחד לא שאל אותי איך אני רוצה שיקראו לי, אף אחד לא נתן לי להחליט לאיזו דת אני רוצה להשתייך, ואם בכלל אני רוצה להיות חלק מדת אחת, אף פעם לא שאלו אותי אם אני רוצה לחיות בישראל, ואם בא לי ללמוד עברית, ואם אני רוצה להדליק נרות שבת, אף פעם לא קיבלתי את הזכות ואת הכבוד להיות מי שאני ולחיות את החיים שאני רוצה לחיות ולעשות את ההחלטות שאני רוצה לעשות.כל הדברים האלה כבר נקבעו בשבילי. ההורים שלי ואלוהים לקחו בעלות על החיים שלי וגזלו ממני את כל הזכויות ששייכות לי אפילו בלי לשאול אותי, או להקשיב למה שיש לי לומר. אני לא חושבת שאני אי פעם אבין, איך בכזאת קלות אני איבדתי את זכות ההצבעה שלי בנוגע לאוכל שנכנס לי לפה ונכנס לגופי, או לבגדים שמתלבשים עלי, או למוזיקה ולספרים ולאמנות שנקלטים דרך העיניים והאוזניים ונכנסים למוח שלי, אני איבדתי את האפשרות לעצב לעצמי את האישיות שלי כי האישיות שלי עוצבה מתי שלא היה לי את הכוח להתנגד. הרבה פעמים בחיי אני ניסיתי- בדרך הכי רגועה ונעימה שיכולתי- לקבל את היחס שאני מתה לקבל, לפחות מההורים שלי, האנשים שאחראיים לקיום שלי, ולשחרר את כל המחשבות שמציפות את מוחי. אבל רוב התגובות שקיבלתי היו בסגנון של- "מאיפה נכנסו לך כל השטויות האלה לראש?". עכשיו אני מבינה שאני נמצאת בתוך מצב שאין ממנו מקום יציאה. אני ילדה קטנה שיש לה שטויות בראש ואין לה שום דרך להשפיע או לשנות. אבל אם אלו הם חוקי העולם אני בוחרת להתנגד אליהם, ולמרוד בכל העולם שקבע את החוקים האלה, ובאלוהים ובהורים שלי שלקחו ממני את הזכות לבחור, אני לוקחת לעצמי את הזכות הזאת בחזרה, אני שומרת לעצמי את הזכות שלי להיות אני, ולחיות את החיים שאני בוחרת לעצמי. כי כל הבחירות האלה שייכות לי, ורק לי יש את הכוח לקבוע אותם, ואני פותחת לעצמי מיליון אפשרויות שאני יוכל לבחור בהם, אין לי שום הגבלות, אני יהיה מי שאני יחליט שאני רוצה להיות,לדוגמא- אני יכולה להיות כתבת שמסתובבת בכל העולם וכותבת על הדברים שהכי מרגשים אותי, אני יכולה להיות נשיאת ארצות הברית ולהגיד בטלוויזיה הבין לאומית את כל הדברים שאני יבצע למען המדינה שאני מייצגת. אני יכולה להיות טייסת, או גיטריסטית בלהקת רוק מצליחה, או פסלת, או פיזיקאית, או שחקנית כדורגל או אולי אפילו ליצנית שחיה באוטובוס ועושה סיבובי הופעות בכל הארץ. יש בידי את הכול לעשות את כל מה שאני רוצה לעשות, השאלה היא מה אני עושה אם הכוח הזה, ואיך אני מנצלת אותו. אני מאמינה בעצמי שאני לא ייתן לעצמי ליפול או לוותר או להתפשר על משהו שהוא פחות ממה שאני רוצה. החיים הם רצף של אירועים, חלק טובים וחלק רעים, כל רגע בחיים חולף, גם הרגעים של האושר וגם הרגעים של העצב,הרבה פעמים אנחנו מרגישים חרא, וחווים פגיעות נפשיות, שפוצעות את הלב שלנו ולא נותנות לנו לשכוח. אבל המטרה העיקרית שלי היא לחיות את החיים המסריחים האלה בצורה הכי טובה והכי יעילה שאני יכולה. אני יגרום לאנשים להסתכל עמוק בתוך הלב שלהם, ואחר כך להסתכל על העולם, ושכולם יראו שהעולם שבנינו לעצמנו הפך להיות עולם אגואיסטי וחומרי והדרך שאנחנו בחרנו להתמודד עם זה היא להשים מסכה על הפנים ומנעול על הלב. אנחנו כל כך מפחדים שאין לנו את האומץ להיות מי שאנחנו, כי השונה כבר לא מתקבל טוב בעיניים של אנשים אחרים.אז אנחנו מכסים את האמת שלנו בעשן של הסיגריות והורגים את עצמנו רק שנוכל להרגיש שאנחנו ראויים לאהבה. והדבר הכי עצוב הוא- שאין אדם בעולם הזה שלא פועל מתוך אינטרסים, הדבר שבן אדם הכי אוהב זה את עצמו. והוא יעשה הכל כדי שיוכל להרגיש טוב עם עצמו.אנשים מתחתנים כדי שיהיה להם ביטחון בחיים, שהם ירגישו שהם נכנסו למסלול של שגרה, ושל שקט. אחרי כמה זמן זה כבר לא עובד אז הם עושים ילדים, כי זה נותן להם עיסוק,משהו שיגרום להם לשכוח כמה הם בודדים ועצובים כי עכשיו יש להם חיים של מישהו אחר בידיים.ככה ההורים שלנו מולידים אותנו לא כדי להעניק לנו חיים מאושרים ובריאים, אלא כדי להעניק לנו חיים שנמצאים בבעלותם, כך שהם יוכלו לכפות עלינו את החיים שלהם ולכבול אותנו בצורה הכי חזקה שהם יכולים. אני פתחתי את העיניים בגיל 14 בערך. ועוד מאז הגעתי למסקנה: ככה או ככה אף אחד לא יבין את הראש שלי. אני נמצאת בודדה בעולם הפועל על פי חוקים שלא נראים לי. ואין לי את היכולת לשנות את החוקים האלה, כי הקול שלי לא נשמע, ומצד שלישי אני גם לא הטיפוס שילך ויתאבד רק כי כל העסק הזה לא מתאים לו. הנחמה היחידה שיש לי היא היכולת שלי לכתוב את מה שיש לי הלב על דף נייר.
אני רוצה לצעוק לכל העולם. לכל האנשים שהולכים על פני כדור הארץ,שעכשיו כולם עוצרים ומקשיבים לי. כל האנשים הרעבים באפריקה, כל הסנובים בצרפת וכל הערבים באירן, עוצרים ל-15 דקות ששייכות לי, 15 דקות שבהן אני יספר את כל מה שאני חושבת על העולם, על החיים, על אלוהים, ועל ההורים שלי. זה הדבר היחיד שאני רוצה, שלרבע שעה, כולם יפסיקו לעשן, יפסיקו לנהוג במכונות שמזהמות את האוויר, ויורידו את המסכות שמכסות להם את הפנים, ופשוט יקשיבו, יקשיבו לחוכמות החיים שלי, שאני מאמינה בהם, לתיאוריות המסובכות האלה שמציפות את מוחי כל יום מחדש, ולדרך שבה אני מסתכלת על העולם. וכמה שאני מודעת לכך- שהדבר הקטן הזה שאני כל כך רוצה הוא הדבר שאני בחיים לא יקבל. ויש הרבה סיבות לכך. הסיבה ה-1 היא כמובן בגלל שאין שום מצב שכל האנשים בעולם יפסיקו לעשן. הצורך העז הזה בלכסות את הפנים ואת הזהות שלהם בעשן , המשיכה הכל כך טיפשית וכל כך לא בריאה הזאת בניקוטין, שבעצם התחילה רק מתוך חוסר ביטחון של אנשים טיפשים המושפעים מאנשים טיפשים עוד יותר. הסיבה ה-2 היא שהעולם הוא מקום אנוכי ופוזאיסטי, שבחיים לא ירשה לעצמו לעצור לרגע כדי להקשיב למישהו שמצהיר בלי בושה שהוא שונא אותם. האנשים האלה שיודעים רק ללכת, בחיים לא יעצרו את החיים העמוסים שלהם כדי להקשיב לדעות כל כך שונות וקיצוניות מהדעות שלהם. הסיבה ה-3 היא שבתור ילדה שההורים שלה עוד מרגישים שיש להם את הזכות לקחת בעלות על החיים שלה אין לי שום זכות דיבור, כמו שאין לי שום זכות דעה, תשכחו מזכויות האדם וזכויות הילד וזכויות האישה, הכל זה בולשיט, מילים שנרשמו על דף אבל אף פעם לא יצאו לפועל, כי מהרגע שנולדתי ועד עכשיו-16 שנה אחרי- לא היה לי שום סיכוי להשמיע בקול את הדעות שלי, אף אחד לא שאל אותי איך אני רוצה שיקראו לי, אף אחד לא נתן לי להחליט לאיזו דת אני רוצה להשתייך, ואם בכלל אני רוצה להיות חלק מדת אחת, אף פעם לא שאלו אותי אם אני רוצה לחיות בישראל, ואם בא לי ללמוד עברית, ואם אני רוצה להדליק נרות שבת, אף פעם לא קיבלתי את הזכות ואת הכבוד להיות מי שאני ולחיות את החיים שאני רוצה לחיות ולעשות את ההחלטות שאני רוצה לעשות.כל הדברים האלה כבר נקבעו בשבילי. ההורים שלי ואלוהים לקחו בעלות על החיים שלי וגזלו ממני את כל הזכויות ששייכות לי אפילו בלי לשאול אותי, או להקשיב למה שיש לי לומר. אני לא חושבת שאני אי פעם אבין, איך בכזאת קלות אני איבדתי את זכות ההצבעה שלי בנוגע לאוכל שנכנס לי לפה ונכנס לגופי, או לבגדים שמתלבשים עלי, או למוזיקה ולספרים ולאמנות שנקלטים דרך העיניים והאוזניים ונכנסים למוח שלי, אני איבדתי את האפשרות לעצב לעצמי את האישיות שלי כי האישיות שלי עוצבה מתי שלא היה לי את הכוח להתנגד. הרבה פעמים בחיי אני ניסיתי- בדרך הכי רגועה ונעימה שיכולתי- לקבל את היחס שאני מתה לקבל, לפחות מההורים שלי, האנשים שאחראיים לקיום שלי, ולשחרר את כל המחשבות שמציפות את מוחי. אבל רוב התגובות שקיבלתי היו בסגנון של- "מאיפה נכנסו לך כל השטויות האלה לראש?". עכשיו אני מבינה שאני נמצאת בתוך מצב שאין ממנו מקום יציאה. אני ילדה קטנה שיש לה שטויות בראש ואין לה שום דרך להשפיע או לשנות. אבל אם אלו הם חוקי העולם אני בוחרת להתנגד אליהם, ולמרוד בכל העולם שקבע את החוקים האלה, ובאלוהים ובהורים שלי שלקחו ממני את הזכות לבחור, אני לוקחת לעצמי את הזכות הזאת בחזרה, אני שומרת לעצמי את הזכות שלי להיות אני, ולחיות את החיים שאני בוחרת לעצמי. כי כל הבחירות האלה שייכות לי, ורק לי יש את הכוח לקבוע אותם, ואני פותחת לעצמי מיליון אפשרויות שאני יוכל לבחור בהם, אין לי שום הגבלות, אני יהיה מי שאני יחליט שאני רוצה להיות,לדוגמא- אני יכולה להיות כתבת שמסתובבת בכל העולם וכותבת על הדברים שהכי מרגשים אותי, אני יכולה להיות נשיאת ארצות הברית ולהגיד בטלוויזיה הבין לאומית את כל הדברים שאני יבצע למען המדינה שאני מייצגת. אני יכולה להיות טייסת, או גיטריסטית בלהקת רוק מצליחה, או פסלת, או פיזיקאית, או שחקנית כדורגל או אולי אפילו ליצנית שחיה באוטובוס ועושה סיבובי הופעות בכל הארץ. יש בידי את הכול לעשות את כל מה שאני רוצה לעשות, השאלה היא מה אני עושה אם הכוח הזה, ואיך אני מנצלת אותו. אני מאמינה בעצמי שאני לא ייתן לעצמי ליפול או לוותר או להתפשר על משהו שהוא פחות ממה שאני רוצה. החיים הם רצף של אירועים, חלק טובים וחלק רעים, כל רגע בחיים חולף, גם הרגעים של האושר וגם הרגעים של העצב,הרבה פעמים אנחנו מרגישים חרא, וחווים פגיעות נפשיות, שפוצעות את הלב שלנו ולא נותנות לנו לשכוח. אבל המטרה העיקרית שלי היא לחיות את החיים המסריחים האלה בצורה הכי טובה והכי יעילה שאני יכולה. אני יגרום לאנשים להסתכל עמוק בתוך הלב שלהם, ואחר כך להסתכל על העולם, ושכולם יראו שהעולם שבנינו לעצמנו הפך להיות עולם אגואיסטי וחומרי והדרך שאנחנו בחרנו להתמודד עם זה היא להשים מסכה על הפנים ומנעול על הלב. אנחנו כל כך מפחדים שאין לנו את האומץ להיות מי שאנחנו, כי השונה כבר לא מתקבל טוב בעיניים של אנשים אחרים.אז אנחנו מכסים את האמת שלנו בעשן של הסיגריות והורגים את עצמנו רק שנוכל להרגיש שאנחנו ראויים לאהבה. והדבר הכי עצוב הוא- שאין אדם בעולם הזה שלא פועל מתוך אינטרסים, הדבר שבן אדם הכי אוהב זה את עצמו. והוא יעשה הכל כדי שיוכל להרגיש טוב עם עצמו.אנשים מתחתנים כדי שיהיה להם ביטחון בחיים, שהם ירגישו שהם נכנסו למסלול של שגרה, ושל שקט. אחרי כמה זמן זה כבר לא עובד אז הם עושים ילדים, כי זה נותן להם עיסוק,משהו שיגרום להם לשכוח כמה הם בודדים ועצובים כי עכשיו יש להם חיים של מישהו אחר בידיים.ככה ההורים שלנו מולידים אותנו לא כדי להעניק לנו חיים מאושרים ובריאים, אלא כדי להעניק לנו חיים שנמצאים בבעלותם, כך שהם יוכלו לכפות עלינו את החיים שלהם ולכבול אותנו בצורה הכי חזקה שהם יכולים. אני פתחתי את העיניים בגיל 14 בערך. ועוד מאז הגעתי למסקנה: ככה או ככה אף אחד לא יבין את הראש שלי. אני נמצאת בודדה בעולם הפועל על פי חוקים שלא נראים לי. ואין לי את היכולת לשנות את החוקים האלה, כי הקול שלי לא נשמע, ומצד שלישי אני גם לא הטיפוס שילך ויתאבד רק כי כל העסק הזה לא מתאים לו. הנחמה היחידה שיש לי היא היכולת שלי לכתוב את מה שיש לי הלב על דף נייר.
