לצערי חדש בפורום...

[LifeTime]

לצערי חדש בפורום...

שלום לכולם... לצערי הרב אני חדש בפורום אנחנו זוג צעיר אני בן 31 ואשתי בת 28 היינו בהריון עם בן בחודש החמישי אשתי חלתה והיה לה חום גבוהה תרופות היא סרבה לקחת כדי לא לסכן את העובר בהמלצת הרופאים. לאחר כמה ימים היא התחילה להרגיש כאבים ונגשנו לרופא בבדיקת אולטראסאונד התברר שלעובר אין דופק... מיותר להגיד שכמעט התמוטטנו במקום... והכי גרוע הוא שלא ניתן בגיל כזה לעשות גרידה אלא אשתי היתה צריכה לעבור את תהליך הלידה אם מזרזים למיניהם התהליך נמשך כמעט כל הלילה (אחרי שחיכנו כמה ימים אם העובר המת בתוכנו) וסבלנו מכאבים עצומים בגוף ובנפש ורק לאחר שכמעט נתתי לרופא מכות הוא סימם את אשתי והיא נרדמה והעובר לקראת בוקר "נולד" ... אשתי עדיין מסרבת לדבר על זה ומדחיקה את כל העניין אני מתחיל לאט לאט להתאושש. אני לא מבקש רחמים או הזדהות פשוט הייתי חייב להוציא את זה החוצה.. הדבר שכמעט גמר אותי הוא שבעבודה היו תלויים כל האולטראסאונד אשר עשינו מעל המחשב שלי(אני עובד הייטק) והייתי צריך להוריד אותם אחד אחד ולקרוע אותם לגזרים והעובדים ניסו לנחם אותי בסיפורים מטומטמים על אנשים שהם מכירים ועברו טרגדיות דומות ושאנחנו לא יחידים(באמת תודה ממש מנחם!!!!) ובנוסף כל מבטי הרחמנות למינייהם כל פעם שעברתי בסביבה.... אני בטוח שנמשיך לנסות הלאה ואולי אולי באמת כל דבר קורה רק לטובה למרות שאני לא מצליח להבין מה הדבר הטוב שיכול להיות בלקחת חיים אחד ובכך להרוס עוד 2 ??????????? מצטער על האורך של הסיפור פשוט הייתי חייב לספר למישהו

 

[karen01]

LifeTime היקר

הסיפור שלך כל כך מוכר וכל כך כואב... גם לי היה בן שהוצא בסוף החודש החמישי בתהליך דומה. אתה לא מבקש רחמים או הזדהות - אבל תקבל כאן הרבה אמפטיה. זה טוב שסיפרת והוצאת, ויהיה לך עוד הרבה מה להוציא, וחשוב שתעשה את זה. אתם אכן לא היחידים שעברו את זה, אבל אתם עדיין כל כך לבד בכאב הזה. אני מאוד מאמינה שעיבוד הכאב הוא משהו שחייבים לעשות, ואם עושים אותו יסודי אז אפשר להחלים. אני עדיין בתהליך - עברו לי פחות מ-4 חודשים, וזה עדיין כואב ולפעמים מאוד, אבל הרבה פחות קורע, ועם יותר השלמה. לגבי הסביבה - אם קראת כאן קצת בטח הבנת שאין הרבה סיכוי למשהו טוב מהם. הם נורא נבוכים מהכאב שלך ומנסים להפיג את זה עם מלים, בזמן שאין מלים מתאימות. ולגבי אשתך, אני לא יודעת כמה זמן עבר מההפלה, אבל היא חייבת להוציא את זה מתישהו, כי זה יכול להרוג (אם לא את הגוף, אז לפחות את הנפש). ייתכן שהיא לא תוכל לשתף אותך דוקא בגלל שזה נוגע לך כל כך - לך איתה עם זה והעיקר שהיא תמצא איזשהו ערוץ לניקוז. לי מאוד עזר טיפול אצל רפלקסולוגית, שזה גם מרגיע וגם יש לי איתה קשר אישי מאוד טוב, והיא ידעה מאוד להקשיב לי ולהכיל אותי ואת הכאב שלי. ומשהו חשוב מאוד - ייתכן והיא מאשימה את עצמה על שלא לקחה תרופות לטיפול בחום - זה הדבר הכי נורא שהיא יכולה לעשות לעצמה. ייתכן שהיא חושבת שאתה גם מאשים אותה. חשוב חשוב להבין שאלו דברים שקורים, בלי שנדע למה ומי אשם, וזהו. ודבר אחרון לגבי "כל דבר קורה לטובה" - כל אחד חי עם אמונתו, אבל אני חושבת שיש לא מעט דברים שפשוט קורים סתם, בלי סיבה, וחלק מהם איומים ונוראים. מה שכן, בכל מצב אתה יכול לנסות לראות איך לצאת ממנו הכי טוב שאפשר, ועם הכי הרבה "רווח". אני מרגישה שמדבר כל כך נורא אפשר להישאר נכים או שאפשר לחתור להחלמה, תוך תהליך רגשי ונפשי קשה אבל מרתק. מקווה שלא קשקשתי לך יותר מדי בשכל... חיבוק חזק חזק, קרן.

 

[זוהרה מצליחה החודש]

אני נפרדתי מהגר שלי לנצח ../images/Emo14.gif

לייפ טיים יקר. לבי השבור איתכם, עם שניכם. עם אשתך שמדחיקה ובודדה כל כך בכאבה, ואיתך שלבך שבור גם ואתה אולי מרגיש לפעמים חסר אונים מולה. הכאב הוא נוראי, ואנחנו שמתקשים להכילו, לעיתים מצפים שאנשים יכילו אותו גם. זה כמעט בלתי אפשרי, איך אפשר להבין או להתחבר לכאב כזה בכלל. ואז לעיתים אנחנו מתאכזבים מאנשים שציפינו מהם כל כך..... אנשים אומרים משפטים שינחמו גם את עצמם, שירחיקו אותם מארוע כזה (שקורה לאחרים ולא להם). ובעצם אין מה לומר. לפעמים לחיבוק חזק ולכתף שאפשר לבכות עליה יש עוצמות חזקות יותר מלמילים. אנחנו כאן לתת את הכתף הזו לך ולאשתך וגם להגיד לכם שזה קשה נורא ומותר להתאבל ולהיות עצובים. השתתפתי השבוע בסדנה מאוד מיוחדת של מטופלות פריון. נפרדתי בסדנא הזו מהגר שלי שאבדה לי בשבוע 17. נשואת חלומותיי, נסיכתי הקטנה. אני לא בוכה יותר, גם לא עכשיו כשאני כותבת את הדברים, אלא בעיקר חשה צער עמוק. גם על עצמי. ייסרתי את עצמי 4 חודשים ברגשי אשם נוראיים, במחשבות איומות ובבדידות איומה של כאב. היה לי קשה להיפרד ממנה, המנחה לחץ עליי ולחץ ואני לא רציתי. בכיתי ובכיתי וצעקתי והתחננתי, לא הרפיתי, אבל בסוף נתתי לה ללכת. לנוח בגן עדן של תינוקות שעוד לא נולדו, שלא חיו דקה, אבל יחיו תמיד בלב השבור של הוריהם. איתכם, זוהרה

 

[סאני המצליחה]

ב- 30/3 שנה למות התאומים שלי

לא רוצה לרחם כי גם אני הייתי שם. וזו אינה היזדהות מכיוון שסיום ההריון היה לגמרי שונה, אבל התוצאה זהה. מבינה את הצורך לפרוק מהלב החוצה, כי לפעמים מרגישים שמתפוצציפ מבפנים לאלפי חתיכות ולא בטוחים שיהיה אפשרי לאסוף הכל בחזרה ולהמשיך... הרבה אנשים לא יודעים מה לומר מצבים שכאלה. ובגלל זה הם נוטים לפלוט משפטים אידיוטים. זה לא מרוע. כשאני חזרתי לעבודה, היו כאלה שאמרו לי "מזל-טוב" או "איך הקטנים מתקדמים" כי הייתי בשבוע 22 עם תאומים. בטן ענקית. נתנו לאישתך תרופות והיא נירדמה מכיוון שבדרך כלל בתהליכים כאלה לא נותנים אפידורל והכאבים הם כאבי צירים עזים (עברתי את זה) אז מנסים להקל כמה שאפשר...

 

[vered4]

משתתפת בצערכם

לא לכל דבר יש סיבה, דברים קורים. אני ממליצה לשניכם לקחת טיפות של "רסקיו רמדי", שהן תערובת תמציות של פרחי באך, המיועדות למצבי לחץ. נמצא כמעט בכל בית מרקחת. עכשיו זה מוקדם מדי, אבל כשתוכלו, תדברו, לא טוב להשאיר דברים בבטן. ואל תרחמו על הסביבה, האנשים יתמודדו גם עם הכאב שלכם.

 

[MoonTay]

התחברתי.

אולי בגלל היותכם בני גילנו, אולי כי ´ציירת´ את תמונת המצב בה אנו היינו לאחר שאיבדנו את העובר שלנו. אנחנו אומנם איבדנו אותו בחודש יותר מתקדם, כאשר ההריון היה תקין לחלוטין, פשוט יום אחד הוא החליט להפסיק לנשום, ככה ללא סיבה. עד היום אננו יודעים מה גרם למותו, גם לאחר בדיקות מקיפות. ההדחקה של אישתך כל כך לא זרה לי, היה בטוח שהיא רואה את הכאב שלך בעינך, גם אם אתה עושה כל שביכולתך להסתיר אותו ממנה, היא רואה! אני לא חושבת שהתגברת על הכאב, אני חושבת שעוד צפויה לך ולה דרך ארוכה. מנסיוני, חשוב שתלכו לטיפול, חשוב שלא תזניחו, חשוב שלא תתעלמו, זה יכול להיות בעורקיכם. אתם עלולים ללכת לאיבוד בתוך כל הכאב הזה. אל תניח לה לשקוע, אל תניח לה להיעלם לך. קחו טיפול וכמה שיותר מוקדם כך ייטב לשניכם. אל תלכו לאיבוד בתוך כל ה´בלגן´ הרגשי. מה שהסביבה אומרת היא את הדברים הכי כואבים לך, מבלי שהם בכלל יודעים שהם מכאיבים. הם חושבים שהם מעודדים. הם לא בנעליך, הם לא יבינו- זו נקודת המוצא ממנה אתה צריך להביט. לי יש משפט שאמא שלי אמרה לי שהוא חקוק עמוק בראשי:´אני לעולם לא אבין מה את מרגישה, כי לא חוויתי את מה שאת עוברת, אבל אני כאן´. לכאורה נשמע משפט מקרב, לכאורה נשמע כאילו היא רוצה להיות שם. ההתנהגות שבאה לאחר משפט כזה היא הקובעת. היום כשאני מביטה לאחור, זה היה מין ´ראש קטן´, זה פתר אותה מאיזושהיא אשמה עתידית, כביכול. למרות שאני חושבת שהיא יכולה הייתה להוביל אותי למקום טוב יותר. אתה לא חייב לעבור את אותה מסכת. אל תניח לסביבה להעכיר את ליבך, סנן את ההערות בראשך. בחר למה להתייחס ומה ´להשליך´ והתמקד בדברים הכי חשובים- טיפול. הכאב לא יעלם סתם ככה, עליך לעמוד מולו. משהו שאנחנו לא עשינו ואני כעת יודעת שיכולנו לעשות אחרת. אל תתן לכאב העמוק, אף אם הוא לגיטימי לפגוע בזוגיות שלכם. הילחם עליה, הגן עליה. רפואה שלמה והמון הצלחה בהמשך

 

[קטיה 007]

בשביל זה אנחנו פה

אנחנו שפה למרות שעברנו אותה חוויה מגיבים אליה בצורה שונה ולכן לא נראה לי שהדברים יגיעו מרחמים אלא מהבנה והזדהות. אני ובן זוגי החלטנו לאחר חודש וחצי להכניס את כל המסמכים הקשורים להריון(אולטרסאונד, קלטת וידאו, שירים ומכתבים שכתבנו לו) למעטפה גדולה ולסגור אותה חזק חזק ואת המעטפה להניח בארון אלבומי המשפחה. כל אחד וצורת תגובתו. לגבי בת זוגך הייתי נותנת לה את הזמן לעכל, להבין וכשהיא תהיה מוכנה היא תמצא את מי להכיל בכאב שלה. חשוב להדגיש שאין אשמים למרות שמאד רוצים אותם במקרה שלי אני עד היום מאשימה את הרופא שקיבל אותי אבל זה לא יחזיר את ... מאחלת לכם הצלחה ושולחת לשניכם

גדול היו חזקים!!!!

 

[sivanori]

מילים

האסון שלי קרה לפני כמעט שנתיים. השטויות שאנשים אמרו אז הרגו גם אותי. גם נעלמו חברים בעקבות הענין, כמו חברה שילדה באותו שבוע כמוני. לא יכולתי להפגש איתה יותר. כמו חמותי שמאשימה אותי עד היום במה שקרה אז. אין מה לעשות, זה החיים. לא כולם יכולים להתמודד איתך ואתה לא יכול להתמודד עם כולם. תבחר עם מי לדבר ועם מי לא. אתה חייב לבחור את הבחירות שטובות רק לך ולא להתחשב באחרים, כי הם לא יעשו לך את אותה הטובה. בענין אשתך - אני ממליצה על חיבוקים. תרפיה זה ענין אישי. בעלי מאד לא בקטע, ואני ניסיתי את זה פעמיים - פעם אחת לא מוצלחת ופעם שניה כדי לפתור בעיית לוואי של הענין שהיתה טובה יותר. האמת ? הדבר היחיד שעוזר הוא ילד חדש ובשביל זה צריך הרבה כוח. באחת ההודעות כאן כתוב שלא צריך להזדרז וזה נכון. כל אחד בקצב שלו, גם בעיבוד האבל וגם בהתחלה חדשה. אל יאוש - גם לכם יהיה אושר גדול בבית. אין לי ספק !!

 

[LifeTime]

תודה על כל התגובות

אשתי ואני אנשים מאוד פתוחים אחד אם השני ומאוד חמים (חיבוקים נשיקות וכו) יש לנו בת מקסימה ואנחנו נראה לי שממש מגזימים איתה כי אנחנו בעיקר עכשיו מפנקים אותה מעל ומעבר מרשים לה לעשות ככול העולה על רוחה ובהגזמה בעיקר מצד אישתי אני יודע שהיא מגזימה איתה בגלל מה שעברנו ואני לא רוצה להגיד לה כלום בנדון כי כרגע זאת הנחמה שלה אבל זה ממש הופך להיות מוגזם אם יש עצות מועילות הם יתקבלו בברכה

 

[שרית של גל]

לי זה קרה פעמיים, תהיו חזקים.../images/Emo29.gif

שלום. אני מבינה אותך בכאבך, ואישתך שעברה מקרה מזעזע, אבדן של עובר. לידה מוקדמת. זה נורא זה מזעזע. זה כואב וקשה לצאת מזה. זה לוקח קצת זמן. לי נפלו שני הריונות. ההריון הראשון וההריון השלישי. ההריון השני הסתיים בהצלחה ויש לי ילד בן שנתיים, גם ההריון הזה היה בסיכון ואני מודה כל יום לאל על הילד שלי שבזמן הלידה עצמה כששולפים אותו החוצה עם מכשיר הואקום הרופא המיילד צועק שהדופק של הילד נחלש במוניטור... אני מאחלת לכם הצלחה בהריון הבא ושיגיע בקרוב מאוד. חשוב להתאושש נפשית על מנת שזה יצליח ויגיע מהר. אני יודעת ומכירה את התחושה. כרגע נמצאים כאילו ב"חור בזמן". סופרים את הזמן כאילו עוד קיים הריון... תתעודדו, תחבקו, תצאו, תנסו לבלות עם חברים. זה קורה, זה קורה שנופל עובר, וצריך לחשוב על הדברים האלו שכבר מעצבן לשמוע, שחלילה יוולד עובר שהוא לא בסדר, גם הילד יסבול במהלך חייו וגם הוריו ומשפחתו. צריך להיות רגועים כי הגוף של אישתך בריא ויודע מתי עובר "תקין" ומתי לא. תאר לך שמגיעים לרגע הלידה ואז מגלים שהעובר ללא דופק. לי אמרו רופאים דברים קשים כמו: "העובר שלך מת" או "מה שאני רואה כאן זה מוטציה ולא עובר" ומה עדיף באמת? ללדת לעולם ילד שהוא חריג ויסבול כל חייו? אני מצטערת על תשובה ארוכה ואוליי מעייפת, אוליי מעצבנת. מאחלת לכם בהצלחה מכל הלב. תהיו חזקים. שלכם, שרית.

 

[ozelay]

חיזוקים לא מזיקים

ליבי ,ליבי אתכם. האמת הקטע הכי קשה הוא בתיעוד. אין אנו יודעים מה טומן לנו העתיד בחובו, שכן הריון זה דבר מדהים, אנו אוהבים את עצמנו , מרגישים כמו מיליון דולר למראה הבטן, ההתעגלות והכל ותמיד רוצים להנציח, כל שכן קידמת הטכנולגיה היא זו שמכתיבה לנו את הגילוי המפתיע, תיעוד אולטראסאונד. היום בדיעבד אני חכמה, אך כשילדתי את שני בני התאומים בשבוע 26 700 גרם כל אחד לא רציתי לצלם מצד פחדתי להשאר עם תמונות ובלי ילדים ומצד שני היה לי הצער שלא תהינה תמונות, שלא נדבר על אולטרה סאונד וכאלה, היום אני יודעת שזה מה שהיה נכון לי באותו רגע לעשות כי כך הרגיש גם ליבכם, אני רק רוצה לחזק אתכם זוג צעיר, הפעם הבאה אינשאלה לא תאחר לבוא גם אותה עליכם לתעד וגם אם זה במחיר של לפחד, היום יש בי צער שאין לי תמונות של ילדי כשנולדו, חזקו ואימצו ולך גבר מקסים מגיע לך "שאפו" על היוזמה והפתיחות