לקבל בלי רגשות אשם
בעקבות מה ששם ים סיפרה בשרשור שאחרי הסיפור של שני, עלתה לי מחשבה בראש. (והחלטתי בכל זאת לפתוח נושא חדש למרות שזה די דומה למסר ששני העבירה). שם ים סיפרה על אותו יום שהמטפלת שלה הגישה לה מעטפה עם 500 ש"ח והוסיפה שהיא קיבלה את זה "כי לא היתה לה ברירה" (שם ים, אני מתנצלת שאני כותבת עלייך בגוף שלישי, כי אני פונה בהודעה הזאת לכל חברי הפורום). זה הזכיר לי הרבה מקרים דומים שאנשים רוצים לתת לדוגמא, לאנשים אחרים ואלו דוחים בנימוס את ההצעה בדברים כמו: לא, לא, עזוב שטויות, אין צורך. או: באמת לא היית צריך. או כמו למשל שלפני ימים אחדים השופטת שאיתה אני עובדת הזמינה לי ולמתמחה קפה מהמזנון על חשבונה. היה לי קשה להסכים, מין תחושת אי נוחות כזאת אבל בסוף הסכמתי. כשהגיע הקפה, המתמחה הוציאה כסף כדי להחזיר לשופטת והשופטת מצידה סירבה לקבל את הכסף. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה מהחיים. ואני שואלת: למה אנחנו כל כך מתקשים לקבל? אני בהחלט חושבת שלתת זה הרבה יותר קל מאשר לקבל, אבל מוזר, למה זה ככה? אולי רגשי נחיתות? (לא מגיע לי), אולי לא רוצים "להשאר חייבים" אולי... איזה עוד סיבות יכולות להיות? מה דעתכם?
בעקבות מה ששם ים סיפרה בשרשור שאחרי הסיפור של שני, עלתה לי מחשבה בראש. (והחלטתי בכל זאת לפתוח נושא חדש למרות שזה די דומה למסר ששני העבירה). שם ים סיפרה על אותו יום שהמטפלת שלה הגישה לה מעטפה עם 500 ש"ח והוסיפה שהיא קיבלה את זה "כי לא היתה לה ברירה" (שם ים, אני מתנצלת שאני כותבת עלייך בגוף שלישי, כי אני פונה בהודעה הזאת לכל חברי הפורום). זה הזכיר לי הרבה מקרים דומים שאנשים רוצים לתת לדוגמא, לאנשים אחרים ואלו דוחים בנימוס את ההצעה בדברים כמו: לא, לא, עזוב שטויות, אין צורך. או: באמת לא היית צריך. או כמו למשל שלפני ימים אחדים השופטת שאיתה אני עובדת הזמינה לי ולמתמחה קפה מהמזנון על חשבונה. היה לי קשה להסכים, מין תחושת אי נוחות כזאת אבל בסוף הסכמתי. כשהגיע הקפה, המתמחה הוציאה כסף כדי להחזיר לשופטת והשופטת מצידה סירבה לקבל את הכסף. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה מהחיים. ואני שואלת: למה אנחנו כל כך מתקשים לקבל? אני בהחלט חושבת שלתת זה הרבה יותר קל מאשר לקבל, אבל מוזר, למה זה ככה? אולי רגשי נחיתות? (לא מגיע לי), אולי לא רוצים "להשאר חייבים" אולי... איזה עוד סיבות יכולות להיות? מה דעתכם?
