לקחנו סיכון ויצאנו לבדוק מסלול...
רונן ואני לקחנו סיכון ויצאנו לבדוק מסלול, שבמפה נראה אתגרי וטוב. למה "סיכון"? כי זה מסלול ארוך ולא מוכר, באזור לא כלכך מטויל, במצב בוץ בלתי ידוע (יום קודם ירד גשם). חלקו לא על שבילים מסומנים. המסלול נראה מתאים לחורף: האזור חם ולא גשום במיוחד, ואחרי כמה ימי שמש הכל רכיב. המסלול: כינרת (מושבה ) – לאורך הירדן ממזרח עד אשדות יעקב – חצייה למנחמיה – עלייה למצפה אלות דרך האדום והשחור – על רכס יבנאל עד שרונה, והלאה עד הכחול היורד להזורעים – ירידה להזורעים – עלייה למצפה – ירידה בשביל ישראל לכינרת. על המפה זה נראה 50 ק"מ לפחות (יצא בסוף 70!), הפרש גובה מצטבר של 1,000 מטר. הגענו למושבה כינרת ב 8:00, אחרי ¾ שעה נסיעה מצומת אלונים. הפתיחה מייד מכניסה אותך לאווירה הקסומה של האזור: רכיבה בתוך מטעי תמרים, לאורך הירדן, ועל סוללות עפר מכוסות צמחייה ועצים בין ברכות דגים. המקום מושך שפע אדיר של ציפורים: ברווזי בר וברכיות, אנפות, עגורים אפורים שנראים כמו דוגמניות על, תמירונים ושחפים; וכולם מצייצים ומגעגעים ועסוקים בענייניהם. אחרי רכיבה קצרה בכל השפע הזה הגענו לקבר בובה. מי שלא יודע – בובה היא דמות מפתח בתולדות ההתישבות החלוצית בכינרת, לכן זכתה בכבוד להיטמן באדמתה. על קברה כתוב (בערך) "לזכר בובה, שחרשה את אדמת העמק בשנות ה-20 וה-30". אה, שכחתי להגיד – בובה היתה גם סוסה, בנוסף לכל מעלותיה. תחילת המסלול קלה, אבל ההתקדמות איטית, בגלל הפסקות רבות להתפעלות וצילומים. פשוט או אפשר למהר שם. כמו שרונן אמר "יש משהו הזוי באזור הזה" – האוויר פשוט ממסטל. אחרי כמה קילומטרים כאלו חצינו את הירדן מול בית זרע והמשכנו דרומה על הגדה המזרחית. כאן הבוץ התחיל להשפיע. האופניים שלי מאוד רגישות לבוץ – הוא נכנס בקלות למכלולים, וגם סותם את המרווח בין הברקס לגלגל. הייתי צריך לעצור לניקיון כללי. האופניים של רונן, שמייצגות יותר טוב את הממוצע, לא סבלו כלל. עלינו לאשדות יעקב (כל הזמן תמרים, בננות, דגים, ציפורים...), והדרמנו למנחמיה. שם עלינו על השביל המסומן אדום במטרה לטפס למצפה אלות. המצפה הזה הוא בעצם צוק תלול, בגובה של 550 מטר יחסית לעמק מתחתיו. ככל שמטפסים ומתקרבים אליו, הוא נראה גבוה יותר. מיד בתחילת הטיפוס הסתבר לי שלא אוכל להשתמש בפלטה הקטנה, בגלל נזקי הבוץ ( chain suck כל הזמן). לא נעים, אבל צריך לנסות להמשיך על הפלטה האמצעית. העלייה באדום לא תלולה, אבל אז מגיעים לשחור – עלייה של 180 מטר על מרחק של קילומטר. ניסיתי לעשות את זה בעמידה, הצלחתי את הרוב, אבל השרירים שלי מאוד לא אהבו את זה. חוץ מהבעיה הזו, הטיפוס היה בהחלט חוייה – כמו להמריא בהילוך איטי ולראות מתחתך את דרום הכינרת, ובקעת יבנאל, וצפון הבקעה. בדרך עוברים ב"חורשת יעלה", היכן שיעל חיסלה את סיסרא. במצפה אלות יש רק אלה אטלנטית אחת, אבל מה-זה מכובדת – היא בטח צופה על הנוף כבר כמה מאות שנים. לא היתה ראות טובה לצערי; אומרים שביום טוב רואים מכאן עד החרמון! בכל זאת הנוף היה מדהים. המשכנו לאורך הרכס של רמת יבנאל. במקום ליסוע בשבילים מסומנים (שביל ישראל והשביל הכחול), בחרתי שבילים חקלאיים, לא ממופים, שנצמדים לשפת הרכס ונותנים תצפית טובה על בקעת יבנאל. כשנוסעים בשבילים כאלו תמיד יש סכנת התברברות; אבל ההימור היה משתלם, והגענו לכביש יבנאל – כפר כמא בלי בעיות. כאן התחילה התברברות מסוימת, בעיקר בגלל השביל הכחול שכמעט ואינו מסומן בשטח. נאלצנו לרדת מהאופניים וללכת חלקים בלתי רכיבים שלו. מצאנו אותו, איבדנו אותו שוב, אבל ראינו מרחוק את מושב הזורעים, מה שנתן לנו כיוון כללי. הרכיבה על מיפנה רכס אדמי (מישהו יודע איפה זה?) זרמה על שבילי עפר סוג ג' ובתוך שדות חיטה. העייפות המצטברת וההרגשה שאנחנו במקום שאיש לא שמע עליו נתנו לקטע הזה איזשהו נופך סהרורי במיוחד. הגענו להזורעים מותשים משהו, ועוד לפנינו הטיפוס לפוריה. מה קורה כשאתה מתכונן, פיסית ומנטלית, לטיול רגיל, ויוצא "אקסטרה-לארג'"? הכח נגמר, הרעב מכרסם, הכל נראה רע יותר. בנוסף לכל, הנסיעה המתמשכת על הפלטה האמצעית חיסלה סופית את שרירי הרגליים שלי. העלייה מהזורעים לפורייה היתה די סיוט, כי היא ארוכה, על כביש, ורגלי המסכנות לא הצליחו להפיק יותר מ 6 קמ"ש. רונן נראה מיואש משהו, ואמר משהו על ארוע משפחתי שהוא חייב להגיע אליו בזמן. על הירידה ממצפה דרך שביל ישראל וויתרנו, חתכנו דרך פוריה הישנה לכינרת. אחרי שנרגענו וטרפנו כמה בורקסים, וחזר לנו הזיכרון לטווח ארוך, המסלול נראה בסדר גמור חוץ מהירידה להזורעים והעלייה משם. אני כבר מתכנן עוד גיחה קצרה לאזור, לעשות כמה שיפוצים במסלול, ולארגן לשם טיול למכורים כבדים כמונו. רונן, תמונות בבקשה.
רונן ואני לקחנו סיכון ויצאנו לבדוק מסלול, שבמפה נראה אתגרי וטוב. למה "סיכון"? כי זה מסלול ארוך ולא מוכר, באזור לא כלכך מטויל, במצב בוץ בלתי ידוע (יום קודם ירד גשם). חלקו לא על שבילים מסומנים. המסלול נראה מתאים לחורף: האזור חם ולא גשום במיוחד, ואחרי כמה ימי שמש הכל רכיב. המסלול: כינרת (מושבה ) – לאורך הירדן ממזרח עד אשדות יעקב – חצייה למנחמיה – עלייה למצפה אלות דרך האדום והשחור – על רכס יבנאל עד שרונה, והלאה עד הכחול היורד להזורעים – ירידה להזורעים – עלייה למצפה – ירידה בשביל ישראל לכינרת. על המפה זה נראה 50 ק"מ לפחות (יצא בסוף 70!), הפרש גובה מצטבר של 1,000 מטר. הגענו למושבה כינרת ב 8:00, אחרי ¾ שעה נסיעה מצומת אלונים. הפתיחה מייד מכניסה אותך לאווירה הקסומה של האזור: רכיבה בתוך מטעי תמרים, לאורך הירדן, ועל סוללות עפר מכוסות צמחייה ועצים בין ברכות דגים. המקום מושך שפע אדיר של ציפורים: ברווזי בר וברכיות, אנפות, עגורים אפורים שנראים כמו דוגמניות על, תמירונים ושחפים; וכולם מצייצים ומגעגעים ועסוקים בענייניהם. אחרי רכיבה קצרה בכל השפע הזה הגענו לקבר בובה. מי שלא יודע – בובה היא דמות מפתח בתולדות ההתישבות החלוצית בכינרת, לכן זכתה בכבוד להיטמן באדמתה. על קברה כתוב (בערך) "לזכר בובה, שחרשה את אדמת העמק בשנות ה-20 וה-30". אה, שכחתי להגיד – בובה היתה גם סוסה, בנוסף לכל מעלותיה. תחילת המסלול קלה, אבל ההתקדמות איטית, בגלל הפסקות רבות להתפעלות וצילומים. פשוט או אפשר למהר שם. כמו שרונן אמר "יש משהו הזוי באזור הזה" – האוויר פשוט ממסטל. אחרי כמה קילומטרים כאלו חצינו את הירדן מול בית זרע והמשכנו דרומה על הגדה המזרחית. כאן הבוץ התחיל להשפיע. האופניים שלי מאוד רגישות לבוץ – הוא נכנס בקלות למכלולים, וגם סותם את המרווח בין הברקס לגלגל. הייתי צריך לעצור לניקיון כללי. האופניים של רונן, שמייצגות יותר טוב את הממוצע, לא סבלו כלל. עלינו לאשדות יעקב (כל הזמן תמרים, בננות, דגים, ציפורים...), והדרמנו למנחמיה. שם עלינו על השביל המסומן אדום במטרה לטפס למצפה אלות. המצפה הזה הוא בעצם צוק תלול, בגובה של 550 מטר יחסית לעמק מתחתיו. ככל שמטפסים ומתקרבים אליו, הוא נראה גבוה יותר. מיד בתחילת הטיפוס הסתבר לי שלא אוכל להשתמש בפלטה הקטנה, בגלל נזקי הבוץ ( chain suck כל הזמן). לא נעים, אבל צריך לנסות להמשיך על הפלטה האמצעית. העלייה באדום לא תלולה, אבל אז מגיעים לשחור – עלייה של 180 מטר על מרחק של קילומטר. ניסיתי לעשות את זה בעמידה, הצלחתי את הרוב, אבל השרירים שלי מאוד לא אהבו את זה. חוץ מהבעיה הזו, הטיפוס היה בהחלט חוייה – כמו להמריא בהילוך איטי ולראות מתחתך את דרום הכינרת, ובקעת יבנאל, וצפון הבקעה. בדרך עוברים ב"חורשת יעלה", היכן שיעל חיסלה את סיסרא. במצפה אלות יש רק אלה אטלנטית אחת, אבל מה-זה מכובדת – היא בטח צופה על הנוף כבר כמה מאות שנים. לא היתה ראות טובה לצערי; אומרים שביום טוב רואים מכאן עד החרמון! בכל זאת הנוף היה מדהים. המשכנו לאורך הרכס של רמת יבנאל. במקום ליסוע בשבילים מסומנים (שביל ישראל והשביל הכחול), בחרתי שבילים חקלאיים, לא ממופים, שנצמדים לשפת הרכס ונותנים תצפית טובה על בקעת יבנאל. כשנוסעים בשבילים כאלו תמיד יש סכנת התברברות; אבל ההימור היה משתלם, והגענו לכביש יבנאל – כפר כמא בלי בעיות. כאן התחילה התברברות מסוימת, בעיקר בגלל השביל הכחול שכמעט ואינו מסומן בשטח. נאלצנו לרדת מהאופניים וללכת חלקים בלתי רכיבים שלו. מצאנו אותו, איבדנו אותו שוב, אבל ראינו מרחוק את מושב הזורעים, מה שנתן לנו כיוון כללי. הרכיבה על מיפנה רכס אדמי (מישהו יודע איפה זה?) זרמה על שבילי עפר סוג ג' ובתוך שדות חיטה. העייפות המצטברת וההרגשה שאנחנו במקום שאיש לא שמע עליו נתנו לקטע הזה איזשהו נופך סהרורי במיוחד. הגענו להזורעים מותשים משהו, ועוד לפנינו הטיפוס לפוריה. מה קורה כשאתה מתכונן, פיסית ומנטלית, לטיול רגיל, ויוצא "אקסטרה-לארג'"? הכח נגמר, הרעב מכרסם, הכל נראה רע יותר. בנוסף לכל, הנסיעה המתמשכת על הפלטה האמצעית חיסלה סופית את שרירי הרגליים שלי. העלייה מהזורעים לפורייה היתה די סיוט, כי היא ארוכה, על כביש, ורגלי המסכנות לא הצליחו להפיק יותר מ 6 קמ"ש. רונן נראה מיואש משהו, ואמר משהו על ארוע משפחתי שהוא חייב להגיע אליו בזמן. על הירידה ממצפה דרך שביל ישראל וויתרנו, חתכנו דרך פוריה הישנה לכינרת. אחרי שנרגענו וטרפנו כמה בורקסים, וחזר לנו הזיכרון לטווח ארוך, המסלול נראה בסדר גמור חוץ מהירידה להזורעים והעלייה משם. אני כבר מתכנן עוד גיחה קצרה לאזור, לעשות כמה שיפוצים במסלול, ולארגן לשם טיול למכורים כבדים כמונו. רונן, תמונות בבקשה.
