לקח לי בדיוק שעתיים
לקח לי בדיוק שעתיים לאסוף את כל הדברים שמזכירים לי אותך בבית. שעה אחת לכל שנה שהיינו ביחד. את כל הדברים שאפשר לאסוף, זאת אומרת, תמונות, מכתבים, בגדים, מתנות קטנות וגדולות שמעידות שאהבנו. נשארו שני סוגים של דברים: 1. דברים שאי אפשר לאסוף, כמו הכורסא שהבאת לי ושולחן הסלון והחתולה ו- 2. דברים שכמה שאני לא הולכת הלוך ושוב בבית שלי, נטמעו, זיכרונות, פה ישבנו ביחד, את התמונה הזו תלינו ביחד. אספתי הכל, כדי שהפרידה הזו תהייה אחרת מפרידות אחרות. החלטית, חד משמעית. אחר כך נהייה ארבע בבוקר, ולא יכולתי לישון. הדמעות בגרון וערנות שלא אופיינית לשעה הזו של הלילה. רציתי שהזוגיות שלנו תהייה שונה מאחרות. מאפשרת יותר, חופש ואינדווידואליות של כל אחת מאתנו. אבל אני לא רציתי את החופש הזה ואת כל הזמן אמרת שאני חונקת אותך. אני פוחדת להגיד לאנשים שקרובים אלי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, אולי מתוך הצורך שלי שיאהבו אותי, אולי מהפחד שאם אני לא אתן את הכל אז לא יאהבו אותי. נתתי הכל. וכשאמרתי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, הלכת. הלכת ואמרת שזה גדול עליך, שזה כבר יותר מידי מחויבות. ואני רק רציתי שיהיה גם לי מקום בזוגיות, מקום שמוגדר שפה אני. זה מעליב, פוגע, משפיל. רציתי להיות אחרת ושגם את תהיי אחרת, ושהזוגיות תהייה אחרת. אמרת שאני רכושנית, גל אמרה לי שאני חומרנית, אבל אחרי שלוש שנים, התנצלה. אני לא רוצה שאת תתנצלי עוד שלוש שנים, לא רוצה להיות חברה/ ידידה שלך. רוצה למחוק את הכל. מה לעזאזל חשבתי לעצמי, כשנכנסתי לקשר עם נערה שצעירה ממני בעשר שנים, שלומדת בתיכון ואחר כך מתגייסת לצבא. איזו יומרנות מצידי לחשוב שזה יכול להיות אחרת. האמנתי שאת אוהבת אותי, רואה אותי, לא רק לצרכים שלך. כל העולם משתמש בך ואחר כך הולך. כשאתה נגמר, כשאתה כבר לא בן אדם, כשאתה צריך עזרה, הולך. אמרת שלא נתתי את כולי, נתתי ולא נשאר לי כלום, ואת כבר לא ראית, לא אותי ולא את הנתינה שלי. לעגת לי כשכאב לי, כשאנשים אחרים נטשו אותי, לעגת לזה שזה מציק לי שאני לא יודעת לעשות קאט. אבל עכשיו חשוב לך שאני לא יעשה קאט ממך. הנצחנו את הזוגיות של ההורים שלנו, את את שלך ואני את שלי. ואני לא רוצה למצוא את עצמי בזוגיות כזו. לא רוצה להיות אלימה כמו אבא שלי, או חסרת אונים כמו אמא שלי. לנתינה שלך היו המון גבולות וכשאני הגבלתי צעקת, כאילו משהו נשך אותך. ואני הייתי אלימה, תוקפנית. זועמת, ממורמרת. שמעתי את עצמי אומרת משפטים שאבא שלי אומר. ושנאתי את עצמי, כל כך שנאתי. הרגשתי קורבן, נטושה. הרגשתי חסרת אונים כמו אמא שלי, בוכייה, עלובה. וזה מעליב שעכשיו זה נגמר, עכשיו את אומרת שאת רוצה להיות לבד. עכשיו כשאין לי אף אחד. עכשיו שאני מגלה שכל העולם לוקח את מה שהוא רוצה והולך. גם את הולכת. רצה. רציתי שפעם אחת מישהו יקבל אותי כמו שאני, כבת זוג, לא כחברה. וכשחשפתי את עצמי, הלכת. וזה מחזק את התיאוריה הראשונית שלי, אם את רוצה שיאהבו אותך תתני את הכל, ואל תאמרי מילה. אולי חשבתי שבקשר עם נערה צעירה ממני, אני אוכל להיות החזקה יותר, יהיה לי פחות קשה לשים גבולות. זה היה בדיוק כמו כל היתר. אני בן אדם קשה? מריר? רכושני? לא מגיעה לי זוגיות? אהבה ללא תנאים לא מגיעה לי? אין לי כוח לפרידה וגם אין לי כוח להתחלה חדשה, של הבדידות שלי ושל זוגיות חדשה שאולי תבוא פעם. אני לא יודעת מה לעשות, איך להקל עלי, מאיפה להתחיל ללקק את הפצעים. לא הלכתי לעבודה, לא רוצה לראות אף אחד, אבל רוצה שמישהו יחבק אותי. אחותי מתקשרת וצועקת עלי בגלל משהו אידיוטי. בדיוק עכשיו . זה הזמן. בדיוק עכשיו כשהחיים שלי מבולגנים, כשקשה לי, שאני רוצה למות בערך כל יום לפחות פעמיים. בדיוק עכשיו. זה הזמן. הלוואי ויום אחד תתעוררי והכל יכה בך בפנים. תביני את מה שהיה פה, את מה שקיבלת ולא ידעת ליהנות ממנו. את מה שקיבלת ולא הספיק לך כי רצית לקחת רק עוד ועוד. את מה שלא רצית לתת.
לקח לי בדיוק שעתיים לאסוף את כל הדברים שמזכירים לי אותך בבית. שעה אחת לכל שנה שהיינו ביחד. את כל הדברים שאפשר לאסוף, זאת אומרת, תמונות, מכתבים, בגדים, מתנות קטנות וגדולות שמעידות שאהבנו. נשארו שני סוגים של דברים: 1. דברים שאי אפשר לאסוף, כמו הכורסא שהבאת לי ושולחן הסלון והחתולה ו- 2. דברים שכמה שאני לא הולכת הלוך ושוב בבית שלי, נטמעו, זיכרונות, פה ישבנו ביחד, את התמונה הזו תלינו ביחד. אספתי הכל, כדי שהפרידה הזו תהייה אחרת מפרידות אחרות. החלטית, חד משמעית. אחר כך נהייה ארבע בבוקר, ולא יכולתי לישון. הדמעות בגרון וערנות שלא אופיינית לשעה הזו של הלילה. רציתי שהזוגיות שלנו תהייה שונה מאחרות. מאפשרת יותר, חופש ואינדווידואליות של כל אחת מאתנו. אבל אני לא רציתי את החופש הזה ואת כל הזמן אמרת שאני חונקת אותך. אני פוחדת להגיד לאנשים שקרובים אלי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, אולי מתוך הצורך שלי שיאהבו אותי, אולי מהפחד שאם אני לא אתן את הכל אז לא יאהבו אותי. נתתי הכל. וכשאמרתי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, הלכת. הלכת ואמרת שזה גדול עליך, שזה כבר יותר מידי מחויבות. ואני רק רציתי שיהיה גם לי מקום בזוגיות, מקום שמוגדר שפה אני. זה מעליב, פוגע, משפיל. רציתי להיות אחרת ושגם את תהיי אחרת, ושהזוגיות תהייה אחרת. אמרת שאני רכושנית, גל אמרה לי שאני חומרנית, אבל אחרי שלוש שנים, התנצלה. אני לא רוצה שאת תתנצלי עוד שלוש שנים, לא רוצה להיות חברה/ ידידה שלך. רוצה למחוק את הכל. מה לעזאזל חשבתי לעצמי, כשנכנסתי לקשר עם נערה שצעירה ממני בעשר שנים, שלומדת בתיכון ואחר כך מתגייסת לצבא. איזו יומרנות מצידי לחשוב שזה יכול להיות אחרת. האמנתי שאת אוהבת אותי, רואה אותי, לא רק לצרכים שלך. כל העולם משתמש בך ואחר כך הולך. כשאתה נגמר, כשאתה כבר לא בן אדם, כשאתה צריך עזרה, הולך. אמרת שלא נתתי את כולי, נתתי ולא נשאר לי כלום, ואת כבר לא ראית, לא אותי ולא את הנתינה שלי. לעגת לי כשכאב לי, כשאנשים אחרים נטשו אותי, לעגת לזה שזה מציק לי שאני לא יודעת לעשות קאט. אבל עכשיו חשוב לך שאני לא יעשה קאט ממך. הנצחנו את הזוגיות של ההורים שלנו, את את שלך ואני את שלי. ואני לא רוצה למצוא את עצמי בזוגיות כזו. לא רוצה להיות אלימה כמו אבא שלי, או חסרת אונים כמו אמא שלי. לנתינה שלך היו המון גבולות וכשאני הגבלתי צעקת, כאילו משהו נשך אותך. ואני הייתי אלימה, תוקפנית. זועמת, ממורמרת. שמעתי את עצמי אומרת משפטים שאבא שלי אומר. ושנאתי את עצמי, כל כך שנאתי. הרגשתי קורבן, נטושה. הרגשתי חסרת אונים כמו אמא שלי, בוכייה, עלובה. וזה מעליב שעכשיו זה נגמר, עכשיו את אומרת שאת רוצה להיות לבד. עכשיו כשאין לי אף אחד. עכשיו שאני מגלה שכל העולם לוקח את מה שהוא רוצה והולך. גם את הולכת. רצה. רציתי שפעם אחת מישהו יקבל אותי כמו שאני, כבת זוג, לא כחברה. וכשחשפתי את עצמי, הלכת. וזה מחזק את התיאוריה הראשונית שלי, אם את רוצה שיאהבו אותך תתני את הכל, ואל תאמרי מילה. אולי חשבתי שבקשר עם נערה צעירה ממני, אני אוכל להיות החזקה יותר, יהיה לי פחות קשה לשים גבולות. זה היה בדיוק כמו כל היתר. אני בן אדם קשה? מריר? רכושני? לא מגיעה לי זוגיות? אהבה ללא תנאים לא מגיעה לי? אין לי כוח לפרידה וגם אין לי כוח להתחלה חדשה, של הבדידות שלי ושל זוגיות חדשה שאולי תבוא פעם. אני לא יודעת מה לעשות, איך להקל עלי, מאיפה להתחיל ללקק את הפצעים. לא הלכתי לעבודה, לא רוצה לראות אף אחד, אבל רוצה שמישהו יחבק אותי. אחותי מתקשרת וצועקת עלי בגלל משהו אידיוטי. בדיוק עכשיו . זה הזמן. בדיוק עכשיו כשהחיים שלי מבולגנים, כשקשה לי, שאני רוצה למות בערך כל יום לפחות פעמיים. בדיוק עכשיו. זה הזמן. הלוואי ויום אחד תתעוררי והכל יכה בך בפנים. תביני את מה שהיה פה, את מה שקיבלת ולא ידעת ליהנות ממנו. את מה שקיבלת ולא הספיק לך כי רצית לקחת רק עוד ועוד. את מה שלא רצית לתת.