לקיחת סיכון...../images/Emo5.gif
איך מתחילים?! לא קל. אני חושבת שהסיפור שלי לא קל אבל יכול לעודד אולי. אני מעדיפה לדבר על ההצלחה שלי או אולי נסיונותיי להצלחה. אני עברתי שני מקרי התעללות מינית בילדותי, בתוך "הקן המשפחתי החמים שלי" עברתי איך אני קוראת לזה היום- שואה פרטית וסודית כזאת התעללות אחת חד פעמית והתעללות אחרת שנמשכה ארבע שנים תמימות או אולי שהיו אמורות להיות תמימות יומיומיות עד שחשבתי שכך קורה בכל בית. לאחר מכן כשאותו מתעלל נאלץ לעזוב את ביתנו הופסקה ההתעללות והתחלתי עוברת מסע הדחקה ארוך בשנים. בין לבין כמובן שהתבגרותי היתה קשה להפליא עם ניסיון התאבדות מכובד ועוד כמה וכמה מקרים כשהעיקרי בהם היה הפרעת אכילה הנקראת אנורקסיה קשה ביותר. סודי כל הזמן היה קבור עימי. אני חושבת שאחד הגורמים העיקריים להחלמתי הכמעט מלאה היתה אמא שלי. אשה שתמיד ידעתי והייתי סמוכה באהבה ובפירגון וביכולת הנתינה שלה אולם הפצע היה כל כך קשה ואהבתי ודאגתי לאמא לוו בכאב עצום שלא יכולתי לגלות לה כלום. באחד משלבי המחלה כמעט והרמתי ידיים הייתי כבר חלשה ופצועה ומוכנה ומזומנה לוותר על הכל. רגע לפני עזיבתי החלטתי לקחת צאנס אחרון וסיפרתי. הייתי אז במסגרת טיפולית תומכת מאוד והוצאתי הכל לאוויר העולם. מאז עברו כמה שנים שבמהלכן היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. אולם אני במגמת צמיחה והתפתחות אישית שאני חושבת שהיא טובה. אני לא באופוריה אני על הקרקע עם אצבע על הדופק כל הזמן. לראשונה בחיי מצאתי חבר נפלא שיודע הכל והולך איתי בצעדי צב תומך ורגיש. וגם משתדל(לא תמיד זה הולך לו...) להבין. יש ימים של פלאשים ושל חרדות אולם אני יודעת תמיד שאני יכולה לפנות לעזרה ויהיה מי שיחזיק ויתמוך. את הטיפול בשואה שעברתי אני עושה לאט לאט כי בעבר כל נגיעה בנושא היתה מחזירה אותי למחלה,אבל יש לצידי מטפלת מאומנת ורגישה. אני חושבת שזה הרבה קשור בלקיחת סיכון , בהחלטה. נכון זה מלווה וילווה כל החיים אולי כל החיים אסבול מסיוטים ואולי לא אולי פעם אסתכל על זה מרחוק אהיה עצובה שזה קרה לי אבל אלמד לסלוח ולהבין ששום דבר בחיים לא קורה סתם. וזה לא שעשיתי משהו רע. זה לא שהבאתי את זה על עצמי (כמה מפתה כבר יכולה להיות ילדה בת שש?!) זה קרה כי מישהו אחר היה חולה מאוד. והיום אני עם יותר בינה לחיים. אם יותר רגישות. אם יותר ידע בלתת ולקבל. זהו. יש תקווה. צריך רק לקחת את הסיכון. לספר. לטפל. ולרצות.... שלכם...
איך מתחילים?! לא קל. אני חושבת שהסיפור שלי לא קל אבל יכול לעודד אולי. אני מעדיפה לדבר על ההצלחה שלי או אולי נסיונותיי להצלחה. אני עברתי שני מקרי התעללות מינית בילדותי, בתוך "הקן המשפחתי החמים שלי" עברתי איך אני קוראת לזה היום- שואה פרטית וסודית כזאת התעללות אחת חד פעמית והתעללות אחרת שנמשכה ארבע שנים תמימות או אולי שהיו אמורות להיות תמימות יומיומיות עד שחשבתי שכך קורה בכל בית. לאחר מכן כשאותו מתעלל נאלץ לעזוב את ביתנו הופסקה ההתעללות והתחלתי עוברת מסע הדחקה ארוך בשנים. בין לבין כמובן שהתבגרותי היתה קשה להפליא עם ניסיון התאבדות מכובד ועוד כמה וכמה מקרים כשהעיקרי בהם היה הפרעת אכילה הנקראת אנורקסיה קשה ביותר. סודי כל הזמן היה קבור עימי. אני חושבת שאחד הגורמים העיקריים להחלמתי הכמעט מלאה היתה אמא שלי. אשה שתמיד ידעתי והייתי סמוכה באהבה ובפירגון וביכולת הנתינה שלה אולם הפצע היה כל כך קשה ואהבתי ודאגתי לאמא לוו בכאב עצום שלא יכולתי לגלות לה כלום. באחד משלבי המחלה כמעט והרמתי ידיים הייתי כבר חלשה ופצועה ומוכנה ומזומנה לוותר על הכל. רגע לפני עזיבתי החלטתי לקחת צאנס אחרון וסיפרתי. הייתי אז במסגרת טיפולית תומכת מאוד והוצאתי הכל לאוויר העולם. מאז עברו כמה שנים שבמהלכן היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. אולם אני במגמת צמיחה והתפתחות אישית שאני חושבת שהיא טובה. אני לא באופוריה אני על הקרקע עם אצבע על הדופק כל הזמן. לראשונה בחיי מצאתי חבר נפלא שיודע הכל והולך איתי בצעדי צב תומך ורגיש. וגם משתדל(לא תמיד זה הולך לו...) להבין. יש ימים של פלאשים ושל חרדות אולם אני יודעת תמיד שאני יכולה לפנות לעזרה ויהיה מי שיחזיק ויתמוך. את הטיפול בשואה שעברתי אני עושה לאט לאט כי בעבר כל נגיעה בנושא היתה מחזירה אותי למחלה,אבל יש לצידי מטפלת מאומנת ורגישה. אני חושבת שזה הרבה קשור בלקיחת סיכון , בהחלטה. נכון זה מלווה וילווה כל החיים אולי כל החיים אסבול מסיוטים ואולי לא אולי פעם אסתכל על זה מרחוק אהיה עצובה שזה קרה לי אבל אלמד לסלוח ולהבין ששום דבר בחיים לא קורה סתם. וזה לא שעשיתי משהו רע. זה לא שהבאתי את זה על עצמי (כמה מפתה כבר יכולה להיות ילדה בת שש?!) זה קרה כי מישהו אחר היה חולה מאוד. והיום אני עם יותר בינה לחיים. אם יותר רגישות. אם יותר ידע בלתת ולקבל. זהו. יש תקווה. צריך רק לקחת את הסיכון. לספר. לטפל. ולרצות.... שלכם...