לקיים שיחה משפחתית....
לקיים שיחה משפחתית מאת ענת סרגוסטי ייעוץ: זיוית אברמסון אבא: "עוד מעט מגיעה חופשת הפסח ואנחנו יוצאים לחופשה בטבריה. ניסע לארבעה ימים". שלומית: "אבל אני רוצה לנסוע לאילת". אמא: "מה פתאום אילת, אנחנו נוסעים לטבריה!" אור: "אבל אני רוצה לנסוע ללונה פארק, הבטחתם לי!" אבא: "אנחנו נוסעים לטבריה, כבר החלטנו". אור: "אבל, אבל..." אבא: "טוב אם אתם לא רוצים, אז נישאר בבית ולא ניסע לשום מקום". שלומית: "אוף, למה תמיד צריכים לעשות מה שאתם אומרים?" אמא: "אני לא מבינה מה התלונות. זה טיול לכל המשפחה ואתם תראו שאתם נורא תיהנו ויהי לכם נורא כיף, אז למה אתם מקטרים עכשיו?" אור: "כי הבטחתם לקחת אותי ללונה-פארק, ואני רוצה ללכת ללונה פארק ולא לשום טבריה". שלומית: "כי תמיד אתם מחליטים, ואולי אנחנו רוצים לנסוע למקום אחר?" אבא: "תראו, אני כבר ביקשתי חופש מהעבודה וכבר הזמנו מקומות בטבריה. אנחנו נצא למחרת ליל הסדר ונחזור אחרי ארבעה ימים. אין לי ספק שאתם תיהנו, ואם יהיה חם, נוכל ללכת ללונה-גל". שיחה מקרית במשפחה מקרית מגלה שברוב המקרים הורים הם שקובעים מה יהיו התכוניות, במקרה זה לאן תיסע המשפחה לחופשה מתי ולכמה ימים. הילדים אמורים לקבל זאת כמו פקודה מלמעלה, ללא ויכוחים וללא הסתייגויות, כשנאמר להם באופן מפורש שאם יתלוננו יותר מידי תבוטל הנסיעה וכל המשפחה תישאר בבית. ההורים אינם מתייעצים עם הילדים,אינם מוכנים לשמוע את דעתם ואינם מוכנים לשתף אותם בהחלטה המשפחתית. השיחה יצרה רוגז וכעס אצל ההורים כלפי הילדים, הילדים יצאו מן הסיחה מתוסכלים, הבינו ממנה שדעתם אינה נחשבת ואינה נלקחת בחשבון, ושהם צריכים תמיד לקבל את תכתיבי ההורים ואת החלטותיהם. זה עלול ליצור אצלם התנגדות פנימית להחלטה, גם אם היא מכוונת לבילוי משפחתי משותף. כך זה נעשה גם בדברים פחות חריגים מאשר חופשה משותפת. ההורים הם, בדרך כלל, אלה שהוגים את הרעיון, יוזמים, מחליטים, מתכננים ומנחיתים את ההודעה על ראשם של הילדים כשהתוכנית כבר מגובשת לפרטיה. לילדים לא נותר ברוב המקרים אלא להסכים. לעיתים הם מנסים ל"התמרד" או לערער על ההחלטה, לעיתים גם זה לא. הורים רבים אינם שמים לב שהימים חולפים והפגישות המשפחתיות שבהן יושבים כל בני המשפחה ומשוחחים על נושאים הנוגעים לכולם, מתמעטות והולכות. גם אם יש הזדמנויות כאלה בארוחות סוף השבוע, או במקרים אחרים, אין מנהלים בדרך כלל שיחות של ממש על עניני המשפחה. יש הורים המתייעצים לעיתים עם ילדיהם בעניינים הנוגעים לילדים בלבד. יש הורים המוכנים מפעם לפעם לשמוע על הבעיות שמטרידות את בנם או את בתם, אבל דברים אלה לא נעשים באופן מסודר וקבוע, אלא מידי פעם, לפעמים כלאחר-יד, לפעמים תוך כדי עיסוק אחר לפעמים מידת ההקשה והתייחסות של ההורה היא מינימלית. הכל מיקרי. אבא עומד ושוטף כלים במטבח. הבת הקטנה באה אליו, נעמדת לידו, מספרת לו מקרה שקרה לה בבית-הספר, או אצל חברים ומבקשת את התערבותו. הוא עסוק. הוא משתדל להקשיב אבל תשומת הלב שלו נתונה באותו הרגע לכוסות הקריסטל היקרות שהיו בשימוש ערב קודם, וחשוב לו יותר לשמור שהן לא יישברו מאשר להקשיב במאה אחוז לביתו. אמא מבשלת במטבח, ובנה בא לספר לה שהחבר שלו נוסע עם משפחתו לחופשת פסח באילת, ושגם הוא היה רוצה לנסוע לשם. היא מקשיבה רק באוזן אחת כי השנייה כרויה לקול טיגון הבצל במחבת ומחשבותיה נתונות לצרות שלה בעבודה. היא מהנהנת בראשה, אבל אחר כך לא כל כך זוכרת מה הוא רצה לומר, ומה שאל, אם שאל. כך מתנהלים להם הדברים בדרך כלל כלאחר יד ובחוסר סבלנות – גם ההורים וגם הילדים מסתובבים לכן בהרגשה שזה לא זה. ההצעה שהועלתה בבית הספר להורים היתה לקיים באופן קבוע שיחה משפחתית שבה יושבת כל המשפחה ביחד ודנה, באופן דמוקרטי בנושאים המטרידים את כל בני המשפחה, או מישהו מהם, או בנושאים כלליים שונים.זו הזדמנות לשבת ללבן בעיות, לדבר אחד עם השני, ולשמוע אחד את השני בלי גורמים חיצוניים ומפריעים. המטרה היא ליצור אווירה משפחתית כזאת שכולם ירגישו בה טוב. המטרה היא לאפשר לכל אחד מבני המשפחה לדבר ולהתבטא. זו הזדמנות ליצור קשר בין כל בני המשפחה, ללא גורם חיצוני. בשיחה המשפחתית יש לכל אחד מבני המשפחה זכות להביע את דעתו בלי שיעבירו עליו ביקורת ובלי שישפטו אותו. הילד יכול להביע את דעתו על הוריו או על אחיו, בלי שזה ייצור מריבה או התנגשות, אלא פשוט יזכה להקשבה. המשפחה מחליטה על מועד השיחה המשפחתית שיתאים לכל בני המשפחה, שאף אחד לא יצטרך לוותר על עיסוקים החשובים לו-עבודה, חוגים, תוכנית טלוויזיה, שיעורי בית- ושיהיה נוח לכולם. המשפחה מחליטה כמה זמן תארך השיחה המשפחתית. רבים שואלים מדוע צריך לקבוע זמן לשיחה המשפחתית, למה לא לעשות זאת באופן ספונטאני, כשזה מסתדר כשזה בא לכולם, להחליט על המקום ולבצע. אלא שאנחנו חיים במציאות שבה הכול רצים כל הזמן. הילדים מתרוצצים בין בית-הספר, שיעורי בית, חוגים ופעילויות חברתיות. ההורים עסוקים במרוץ אחר הקריירה, התחייבויות משפחתיות, חברתיות ותרבותיות, וכך נוצר מעט מאוד זמן שבו הכל פנויים. לכן רצוי מאוד לקבוע מועד מסויים לשיחה, שיהיה מקובל על כולם ושכולם יוכלו להתכונן לשיחה זו. זו דרך מצוינת ללמד את הילדים אחריות. הילד, הרוצה להשתתף בשיחה, יידע שביום מסויים ובשעה מסויימת הוא צריך להתפנות מכל עיסוקיו ולהיות בבית לשיחה המשפחתית. הוא יצטרך לתת עדיפות למשפחה, שהיא הדבר הכי קרוה והכי יקר לו. כך לומד הילד שהמשפחה היא ערך. הוא ילמד לעמוד בזמנים שנקבעו ולדייק, וכך יתאמן בלקיחת אחריות על עצמו וילמד מהי מחויבות כלפי אחרים. כדאי מאוד שההורים ישמרו בהקפדה על הזמנים ולא יאחרו, כי הורה אינו יכול לדרוש מילד לדייק, אם אינו עושה זאת בעצמו. המשך יבוא....
לקיים שיחה משפחתית מאת ענת סרגוסטי ייעוץ: זיוית אברמסון אבא: "עוד מעט מגיעה חופשת הפסח ואנחנו יוצאים לחופשה בטבריה. ניסע לארבעה ימים". שלומית: "אבל אני רוצה לנסוע לאילת". אמא: "מה פתאום אילת, אנחנו נוסעים לטבריה!" אור: "אבל אני רוצה לנסוע ללונה פארק, הבטחתם לי!" אבא: "אנחנו נוסעים לטבריה, כבר החלטנו". אור: "אבל, אבל..." אבא: "טוב אם אתם לא רוצים, אז נישאר בבית ולא ניסע לשום מקום". שלומית: "אוף, למה תמיד צריכים לעשות מה שאתם אומרים?" אמא: "אני לא מבינה מה התלונות. זה טיול לכל המשפחה ואתם תראו שאתם נורא תיהנו ויהי לכם נורא כיף, אז למה אתם מקטרים עכשיו?" אור: "כי הבטחתם לקחת אותי ללונה-פארק, ואני רוצה ללכת ללונה פארק ולא לשום טבריה". שלומית: "כי תמיד אתם מחליטים, ואולי אנחנו רוצים לנסוע למקום אחר?" אבא: "תראו, אני כבר ביקשתי חופש מהעבודה וכבר הזמנו מקומות בטבריה. אנחנו נצא למחרת ליל הסדר ונחזור אחרי ארבעה ימים. אין לי ספק שאתם תיהנו, ואם יהיה חם, נוכל ללכת ללונה-גל". שיחה מקרית במשפחה מקרית מגלה שברוב המקרים הורים הם שקובעים מה יהיו התכוניות, במקרה זה לאן תיסע המשפחה לחופשה מתי ולכמה ימים. הילדים אמורים לקבל זאת כמו פקודה מלמעלה, ללא ויכוחים וללא הסתייגויות, כשנאמר להם באופן מפורש שאם יתלוננו יותר מידי תבוטל הנסיעה וכל המשפחה תישאר בבית. ההורים אינם מתייעצים עם הילדים,אינם מוכנים לשמוע את דעתם ואינם מוכנים לשתף אותם בהחלטה המשפחתית. השיחה יצרה רוגז וכעס אצל ההורים כלפי הילדים, הילדים יצאו מן הסיחה מתוסכלים, הבינו ממנה שדעתם אינה נחשבת ואינה נלקחת בחשבון, ושהם צריכים תמיד לקבל את תכתיבי ההורים ואת החלטותיהם. זה עלול ליצור אצלם התנגדות פנימית להחלטה, גם אם היא מכוונת לבילוי משפחתי משותף. כך זה נעשה גם בדברים פחות חריגים מאשר חופשה משותפת. ההורים הם, בדרך כלל, אלה שהוגים את הרעיון, יוזמים, מחליטים, מתכננים ומנחיתים את ההודעה על ראשם של הילדים כשהתוכנית כבר מגובשת לפרטיה. לילדים לא נותר ברוב המקרים אלא להסכים. לעיתים הם מנסים ל"התמרד" או לערער על ההחלטה, לעיתים גם זה לא. הורים רבים אינם שמים לב שהימים חולפים והפגישות המשפחתיות שבהן יושבים כל בני המשפחה ומשוחחים על נושאים הנוגעים לכולם, מתמעטות והולכות. גם אם יש הזדמנויות כאלה בארוחות סוף השבוע, או במקרים אחרים, אין מנהלים בדרך כלל שיחות של ממש על עניני המשפחה. יש הורים המתייעצים לעיתים עם ילדיהם בעניינים הנוגעים לילדים בלבד. יש הורים המוכנים מפעם לפעם לשמוע על הבעיות שמטרידות את בנם או את בתם, אבל דברים אלה לא נעשים באופן מסודר וקבוע, אלא מידי פעם, לפעמים כלאחר-יד, לפעמים תוך כדי עיסוק אחר לפעמים מידת ההקשה והתייחסות של ההורה היא מינימלית. הכל מיקרי. אבא עומד ושוטף כלים במטבח. הבת הקטנה באה אליו, נעמדת לידו, מספרת לו מקרה שקרה לה בבית-הספר, או אצל חברים ומבקשת את התערבותו. הוא עסוק. הוא משתדל להקשיב אבל תשומת הלב שלו נתונה באותו הרגע לכוסות הקריסטל היקרות שהיו בשימוש ערב קודם, וחשוב לו יותר לשמור שהן לא יישברו מאשר להקשיב במאה אחוז לביתו. אמא מבשלת במטבח, ובנה בא לספר לה שהחבר שלו נוסע עם משפחתו לחופשת פסח באילת, ושגם הוא היה רוצה לנסוע לשם. היא מקשיבה רק באוזן אחת כי השנייה כרויה לקול טיגון הבצל במחבת ומחשבותיה נתונות לצרות שלה בעבודה. היא מהנהנת בראשה, אבל אחר כך לא כל כך זוכרת מה הוא רצה לומר, ומה שאל, אם שאל. כך מתנהלים להם הדברים בדרך כלל כלאחר יד ובחוסר סבלנות – גם ההורים וגם הילדים מסתובבים לכן בהרגשה שזה לא זה. ההצעה שהועלתה בבית הספר להורים היתה לקיים באופן קבוע שיחה משפחתית שבה יושבת כל המשפחה ביחד ודנה, באופן דמוקרטי בנושאים המטרידים את כל בני המשפחה, או מישהו מהם, או בנושאים כלליים שונים.זו הזדמנות לשבת ללבן בעיות, לדבר אחד עם השני, ולשמוע אחד את השני בלי גורמים חיצוניים ומפריעים. המטרה היא ליצור אווירה משפחתית כזאת שכולם ירגישו בה טוב. המטרה היא לאפשר לכל אחד מבני המשפחה לדבר ולהתבטא. זו הזדמנות ליצור קשר בין כל בני המשפחה, ללא גורם חיצוני. בשיחה המשפחתית יש לכל אחד מבני המשפחה זכות להביע את דעתו בלי שיעבירו עליו ביקורת ובלי שישפטו אותו. הילד יכול להביע את דעתו על הוריו או על אחיו, בלי שזה ייצור מריבה או התנגשות, אלא פשוט יזכה להקשבה. המשפחה מחליטה על מועד השיחה המשפחתית שיתאים לכל בני המשפחה, שאף אחד לא יצטרך לוותר על עיסוקים החשובים לו-עבודה, חוגים, תוכנית טלוויזיה, שיעורי בית- ושיהיה נוח לכולם. המשפחה מחליטה כמה זמן תארך השיחה המשפחתית. רבים שואלים מדוע צריך לקבוע זמן לשיחה המשפחתית, למה לא לעשות זאת באופן ספונטאני, כשזה מסתדר כשזה בא לכולם, להחליט על המקום ולבצע. אלא שאנחנו חיים במציאות שבה הכול רצים כל הזמן. הילדים מתרוצצים בין בית-הספר, שיעורי בית, חוגים ופעילויות חברתיות. ההורים עסוקים במרוץ אחר הקריירה, התחייבויות משפחתיות, חברתיות ותרבותיות, וכך נוצר מעט מאוד זמן שבו הכל פנויים. לכן רצוי מאוד לקבוע מועד מסויים לשיחה, שיהיה מקובל על כולם ושכולם יוכלו להתכונן לשיחה זו. זו דרך מצוינת ללמד את הילדים אחריות. הילד, הרוצה להשתתף בשיחה, יידע שביום מסויים ובשעה מסויימת הוא צריך להתפנות מכל עיסוקיו ולהיות בבית לשיחה המשפחתית. הוא יצטרך לתת עדיפות למשפחה, שהיא הדבר הכי קרוה והכי יקר לו. כך לומד הילד שהמשפחה היא ערך. הוא ילמד לעמוד בזמנים שנקבעו ולדייק, וכך יתאמן בלקיחת אחריות על עצמו וילמד מהי מחויבות כלפי אחרים. כדאי מאוד שההורים ישמרו בהקפדה על הזמנים ולא יאחרו, כי הורה אינו יכול לדרוש מילד לדייק, אם אינו עושה זאת בעצמו. המשך יבוא....