שם עדין לבעיה
אני לא מסכימה עם הדעות שלקרוא לבעיה בשם אחר, עדין יותר, זה להדחיק או להימנע מלהכיר באמת. מי אמר שהשם העדין אינו השם הנכון יותר? היום יש נטייה לעשות בעיה חמורה מכל דבר. ליקויי למידה, למשל, הם יותר בעיות למידה מאשר "ליקויים". ליקוי זה משהו מקולקל. זה לא אמירה נכונה. הידיעה הפנימית של האדם צריכה להיות על האמת, והאמת לא בהכרח חמורה כמו שנוטים היום לקרוא להפרעות. השמות שאנו קוראים לדברים גם מחנכים אותנו: בתי החולים נהפכו להיות מרכזי בריאות. האם זה רק בא ליפות את המציאות? או שבאמת זו ההגדרה האמיתית למקום בו מנסים להבריא את החולים. המילה "בית לחולה" לא מספרת שום דבר על מה שעושים בבית הזה. מה זה, בתי הבראה לחולים סופניים? הפסיכולוגית שלי טוענת ש-75% מהאוכלוסיה מופרעים באישיותם. לכן אם אני קוראת לבעיה שלי "הפרעת אישיות גבולית", אני בעצם שמה את עצמי במקום בעייתי, עם ספציפיזציה בעייתית, שלדעתה לא בהכרח מתקיימת. היא לא מסכימה לתחום בעיות לגבולות שמקבעים אותן. היא מתייחסת לכל קושי בפני עצמו, ולא מכלילה צרור של קשיים נפשיים תחת שם כוללני אחד, מה שהפסיכיאטריה עושה לרוב. הגישה הזו מחנכת אותי להבין שאני נורמלית כמו 75% מהאוכלוסיה, ולהתייחס לכל קושי קונקרטית, בלי לבלבל את המוח עם הגדרות מקבעות. הגישה הזו מנסה לסלק את הפחד מפני המגבלה וההפרעה. אז מי אמר ש"להכיר באמת" זה לקרוא לבעיה בשם המקובל בציבור ובהגדרה הרפואית???
