לראות את הכוכב,
אבל אף פעם לא להצליח לגעת. אני זוכרת את זוהר הכוכב. תמיד הוא נצנץ שם גבוה, יפה, מאיר, גאה, בלתי ניתן להשגה. תמיד ידעתי שכשאשיג אותו- אהיה מאושרת. גם ידעתי כיצד אדע שהשגתי אותו- פשוט ארגיש נפלא. ארגיש שאני טובה, ארגיש שאני ממצה את יכולתי, אהיה כמו אלו שתמיד הערצתי. הייתי בת 13 כשהתהליך התחיל, הסתיים כשהייתי בערך בת 15. כשהבנתי שאולי אוכל לראות את הכוכב, אבל אף פעם לא באמת אגע בו. היום זה נראה גיל כה צעיר, בזמנו? בזמנו הרגשתי בוגרת וגדולה. התחלתי את מסעי אל עבר הכוכב שלי. הוא התחיל מנקודה של פליאה, נקודה של הערכה(הערצה?) את מעשיי האחרים. רציתי "כמוהם". אז הקשבתי- הקשבתי והפנמתי. אולי קצת חיקיתי בתחילה, רק כדי ליצור בסיס(אחלה בסיס, הא?). ואז הצבתי לעצמי מטרות- כשאעשה כך וכך, כשאהיה כך וכך, כשיגידו עלי כך וכך- אז אגע בכוכב, אז אהיה מאושרת ושלימה. שלימה באמת. אז עשיתי כך וכך, והייתי כך וכך, והו, בהחלט אמרו עלי כך וכך... ועמדתי בכל המטרות שהצבתי לעצמי- הייתי הסופרגירל שתמיד רציתי להיות. הייתי מבלה שעות בסניף, מדריכה שתי קבוצות ומעבירה שנת הכנה למדריכים לעתיד, ואני עוד לא בת 15. הייתי חונכת ילדה שסבלה מפיגור קשה- רואה כיצד הפנים שלה אורו כשבאתי, כשידעה שעכשיו יש לה שעתיים בהן לא תהיה קשורה לכיסא... הייתי מנומסת להורים, עוזרת תמיד בשמחה. הייתי נשארת אחה"צ לעזור לבנות כיתתי בלימודים. הייתי זמינה 24 שעות לאנשים שהיו גם מתקשרים אלי בכל השעות- פשוט כדי להיות שם בשבילם. ובשמחה! בכל הזדמנות שנקרתה בדרכי הייתי עוזרת, הייתי סובלנית לאחרים, מקשיבה, מייעצת, חושבת. הייתי מרימה לכלוכים מהקרקע, כי זו הארץ שלנו, ואם אנחנו נלכלך, אז מי לא? מרצה לחברים על החור באוזן, על עזרה הדדית וציונות. זוכה לכינוי "שומרת החוק והסדר", או "טריקי שומר העולם". אבל עדיין מאוד מקובלת(מה שזה לא אומר...) חברתית. מצטיינת בלימודים, כי זו הדרך היחידה. פעילה בבי"ס. יוצאת נגד המערכת- כי היא צבועה. נלחמת ובועטת מחד גיסא, ומחייכת לאחרים- מאידך גיסא. מארגנת ימי זיכרון ש"כל כך נגעו, והיה מדהים. תודה לך.", או "אני הבן של... שנפל במלחמת יום כיפור. תודה לך" או... מוצאת גם זמן להיות אחות, לילדה הכי שיש. ואז, יום אחד בסוף השנה, לפני כל בית הספר- הבנתי שלעולם לא אגע בכוכב שלי. הרכזת החברתית(או מישהי בסגנון) נעמדה מול כל בי"ס בהפתעה ואמרה את המילים שתמיד ידעתי- שכשאשמע אותן אגע בכוכב. עמדה ודיברה- וכולם מחאו כפיים. ואני? אני עמדתי מחוייכת, אמרתי "תודה", אבל רציתי לצעוק-"אתם טועים! זו לא אני! רק כשאהיה כזו אגע בכוכב...אתם טועים...", רציתי לבכות, להעמיד אותם על טעותם. ...ורק בלעתי את הגוש שהצטבר לי בגרון, וראיתי איך באופק, הכוכב נפל, ולא ישוב, למרות שהוא עדיין שם. קטע קצת מוזר מבחינתי, אבל זה מה שיצא...אם אני מציפה- רק תגידו.
אבל אף פעם לא להצליח לגעת. אני זוכרת את זוהר הכוכב. תמיד הוא נצנץ שם גבוה, יפה, מאיר, גאה, בלתי ניתן להשגה. תמיד ידעתי שכשאשיג אותו- אהיה מאושרת. גם ידעתי כיצד אדע שהשגתי אותו- פשוט ארגיש נפלא. ארגיש שאני טובה, ארגיש שאני ממצה את יכולתי, אהיה כמו אלו שתמיד הערצתי. הייתי בת 13 כשהתהליך התחיל, הסתיים כשהייתי בערך בת 15. כשהבנתי שאולי אוכל לראות את הכוכב, אבל אף פעם לא באמת אגע בו. היום זה נראה גיל כה צעיר, בזמנו? בזמנו הרגשתי בוגרת וגדולה. התחלתי את מסעי אל עבר הכוכב שלי. הוא התחיל מנקודה של פליאה, נקודה של הערכה(הערצה?) את מעשיי האחרים. רציתי "כמוהם". אז הקשבתי- הקשבתי והפנמתי. אולי קצת חיקיתי בתחילה, רק כדי ליצור בסיס(אחלה בסיס, הא?). ואז הצבתי לעצמי מטרות- כשאעשה כך וכך, כשאהיה כך וכך, כשיגידו עלי כך וכך- אז אגע בכוכב, אז אהיה מאושרת ושלימה. שלימה באמת. אז עשיתי כך וכך, והייתי כך וכך, והו, בהחלט אמרו עלי כך וכך... ועמדתי בכל המטרות שהצבתי לעצמי- הייתי הסופרגירל שתמיד רציתי להיות. הייתי מבלה שעות בסניף, מדריכה שתי קבוצות ומעבירה שנת הכנה למדריכים לעתיד, ואני עוד לא בת 15. הייתי חונכת ילדה שסבלה מפיגור קשה- רואה כיצד הפנים שלה אורו כשבאתי, כשידעה שעכשיו יש לה שעתיים בהן לא תהיה קשורה לכיסא... הייתי מנומסת להורים, עוזרת תמיד בשמחה. הייתי נשארת אחה"צ לעזור לבנות כיתתי בלימודים. הייתי זמינה 24 שעות לאנשים שהיו גם מתקשרים אלי בכל השעות- פשוט כדי להיות שם בשבילם. ובשמחה! בכל הזדמנות שנקרתה בדרכי הייתי עוזרת, הייתי סובלנית לאחרים, מקשיבה, מייעצת, חושבת. הייתי מרימה לכלוכים מהקרקע, כי זו הארץ שלנו, ואם אנחנו נלכלך, אז מי לא? מרצה לחברים על החור באוזן, על עזרה הדדית וציונות. זוכה לכינוי "שומרת החוק והסדר", או "טריקי שומר העולם". אבל עדיין מאוד מקובלת(מה שזה לא אומר...) חברתית. מצטיינת בלימודים, כי זו הדרך היחידה. פעילה בבי"ס. יוצאת נגד המערכת- כי היא צבועה. נלחמת ובועטת מחד גיסא, ומחייכת לאחרים- מאידך גיסא. מארגנת ימי זיכרון ש"כל כך נגעו, והיה מדהים. תודה לך.", או "אני הבן של... שנפל במלחמת יום כיפור. תודה לך" או... מוצאת גם זמן להיות אחות, לילדה הכי שיש. ואז, יום אחד בסוף השנה, לפני כל בית הספר- הבנתי שלעולם לא אגע בכוכב שלי. הרכזת החברתית(או מישהי בסגנון) נעמדה מול כל בי"ס בהפתעה ואמרה את המילים שתמיד ידעתי- שכשאשמע אותן אגע בכוכב. עמדה ודיברה- וכולם מחאו כפיים. ואני? אני עמדתי מחוייכת, אמרתי "תודה", אבל רציתי לצעוק-"אתם טועים! זו לא אני! רק כשאהיה כזו אגע בכוכב...אתם טועים...", רציתי לבכות, להעמיד אותם על טעותם. ...ורק בלעתי את הגוש שהצטבר לי בגרון, וראיתי איך באופק, הכוכב נפל, ולא ישוב, למרות שהוא עדיין שם. קטע קצת מוזר מבחינתי, אבל זה מה שיצא...אם אני מציפה- רק תגידו.