לרותם, שקד וכולם
שוב אני... ראיתי את התגובות שלכם להודעה שלי כבר לפני יומיים שלושה ולא יכולתי לענות. לא ידעתי מה לומר ולא מצאתי כוחות נפשיים, אבל אני חושבת שיש לי תשובה עבורך (רותם). המפתח למצב בו הייתי הוא כנראה שיבוש של ´מערך הנאמנויות´ שלי. מה כלומר? כפי שאני רואה את זה, כל אדם חייב שיהיה לו סדרי עדיפויות ברורים, ואדם בריא מציב את עצמו בראש סדרי העדיפויות שלו (לא, זה לא אגואיזם, זה פשוט להתרכז במה שיש לך עליו השפעה וידע - עצמך). היוצא היחד מן הכלל הוא הורה (אב ואם) שאמורים, לפחות לתקופה מסויימת (ולא קצרה) להציב את ילדם בראש סדר העדיפויות שלהם. התחושה הזו, שאתה הדבר הכי חשוב בעולם (בעולם של הוריך, שהוא לילד כל העולם) היא זו שתבנה אצל האדם המתבגר את הנאמנות הנכונה לעצמו. הורים בכלל, והורים מתגרשים במיוחד, נוטים להיסחף לעינייניהם ובעיותיהם הם ולשכוח שיש להם אחריות על ילדהם. במקרה שלי, כמו גם במקרים רבים אחרים, זה משבש את כל מערך הנאמנויות של האדם. אני, מילדות קטנה מעסיקה את מוחי הקודח במחשבות כמו - ´אני שונאת את אבא שלי, וזו תחושה אסורה, לכן אני שונאת את עצמי´, ´אני צריכה לדאוג לאמי המסכנה (שנמחצה כליל בגרושים)´, ´אני צריכה למצוא גבר שיאהב אותי (למרות שאם יכיר אותי באמת לא יוכל לאהוב אותי)´ וכן הלאה וכן הלאה. בשנה-שנתיים האחרונות אני מפנה את המחשבות האלה מהמוח שלי ומתרכזת בשאלות פשוטות הרבה יותר - ´מה עושה אותי מאושרת?´, ´מה גוזל ממני אנרגיות נפשיות מיותרות?´ ובמקביל, נותנת (או מנסה לתת) לעצמי את מה שלא קיבלתי מהורי - את התחושה שיש מישהו בעולם הזה שבעיניו אני הכי חשובה והכי אהובה, ולתמיד - אני! זה נשמע בנאלי, אבל לא תאמינו כמה זה מרגיע. ביליתי את מרבית חיי בחיפוש (כושל) אחרי אהבה ללא תנאים, ומצאתי אותה כאן קרוב - אצלי. אז אני מקווה שעניתי על השאלה של רותם ומקווה אפילו יותר מזה שלא תאלצו לרדת נמוך כמוני כדי להתחיל לעלות. חיבוקים לכולכם, זואי
שוב אני... ראיתי את התגובות שלכם להודעה שלי כבר לפני יומיים שלושה ולא יכולתי לענות. לא ידעתי מה לומר ולא מצאתי כוחות נפשיים, אבל אני חושבת שיש לי תשובה עבורך (רותם). המפתח למצב בו הייתי הוא כנראה שיבוש של ´מערך הנאמנויות´ שלי. מה כלומר? כפי שאני רואה את זה, כל אדם חייב שיהיה לו סדרי עדיפויות ברורים, ואדם בריא מציב את עצמו בראש סדרי העדיפויות שלו (לא, זה לא אגואיזם, זה פשוט להתרכז במה שיש לך עליו השפעה וידע - עצמך). היוצא היחד מן הכלל הוא הורה (אב ואם) שאמורים, לפחות לתקופה מסויימת (ולא קצרה) להציב את ילדם בראש סדר העדיפויות שלהם. התחושה הזו, שאתה הדבר הכי חשוב בעולם (בעולם של הוריך, שהוא לילד כל העולם) היא זו שתבנה אצל האדם המתבגר את הנאמנות הנכונה לעצמו. הורים בכלל, והורים מתגרשים במיוחד, נוטים להיסחף לעינייניהם ובעיותיהם הם ולשכוח שיש להם אחריות על ילדהם. במקרה שלי, כמו גם במקרים רבים אחרים, זה משבש את כל מערך הנאמנויות של האדם. אני, מילדות קטנה מעסיקה את מוחי הקודח במחשבות כמו - ´אני שונאת את אבא שלי, וזו תחושה אסורה, לכן אני שונאת את עצמי´, ´אני צריכה לדאוג לאמי המסכנה (שנמחצה כליל בגרושים)´, ´אני צריכה למצוא גבר שיאהב אותי (למרות שאם יכיר אותי באמת לא יוכל לאהוב אותי)´ וכן הלאה וכן הלאה. בשנה-שנתיים האחרונות אני מפנה את המחשבות האלה מהמוח שלי ומתרכזת בשאלות פשוטות הרבה יותר - ´מה עושה אותי מאושרת?´, ´מה גוזל ממני אנרגיות נפשיות מיותרות?´ ובמקביל, נותנת (או מנסה לתת) לעצמי את מה שלא קיבלתי מהורי - את התחושה שיש מישהו בעולם הזה שבעיניו אני הכי חשובה והכי אהובה, ולתמיד - אני! זה נשמע בנאלי, אבל לא תאמינו כמה זה מרגיע. ביליתי את מרבית חיי בחיפוש (כושל) אחרי אהבה ללא תנאים, ומצאתי אותה כאן קרוב - אצלי. אז אני מקווה שעניתי על השאלה של רותם ומקווה אפילו יותר מזה שלא תאלצו לרדת נמוך כמוני כדי להתחיל לעלות. חיבוקים לכולכם, זואי