לריסה והעיר הגדולה.
לא הולכים בעיר הגדולה, לפחות לא ממקום למקום. רצים. רצים לטראם, רצים לאוטובוס, רצים במורד במדרגות למטרו. חשמליות יש להם פה, הייתם מאמינים? חשמליות עצומות כתומות עם מחושים ושתי עיניים ענקיות בוהקות. לפעמים אני מרגישה שהחשמליות הן הדבר האנושי היחיד בעיר הזאת. ידיד אמר לי- "ריסה, תזכרי את התקופה הזאת, סוף הקיץ. זאת העונה היחידה שבה עוד אפשר להריח עצים בעיר הזאת, במהלך חופשת הקיץ שבה כל התושבים נסעו למקום טוב יותר האויר הספיק להתנקות מהפיח, בעוד שבועיים תוכלי להריח רק עשן." ריח אירופאי הוא קורא לזה, בערב הסתכלתי מהחלון, ירח אדום הסתכל עלי בחזרה והזכיר לי שמחר צריך לקום מוקדם. קמתי מוקדם למחרת ורצתי למטרו. לקחת מטרו זה כמו לתפוס מעלית שבת בערב יום כיפור בבניין חדש מצופה שיש בקרית גת. אתה מחכה עם כולם שתגיע, הדלתות נפתחות, אנשים יוצאים ואתה נכנס. בפנים שתיקה. אי אפשר לפתח שיחה עם מי שיושב לידך במטרו. רכבות זה משהו אחר, אי אפשר שלא לפתח שיחה בהם, אבל המטרו הוא עולם אחר, תת קרקעי, חשוך רועש וקודר. שותקים במטרו ועוברים תחנה תחנה, עוצרים, דלתות נפתחות, אנשים יוצאים, אנשים נכנסים. בסוף מגיעים לתחנה שלך, ויוצאים בלי לומר שלום לאף אחד. אוטובוסים זה משהו אחד, אומרים שלום לנהג, לנוסע שהסביר לך באיזו תחנה לרדת ולאיזה כיוון לפנות. פירוש שמה של אחת התחנות הוא "אושר", אבל עוד לא היה לי מספיק זמן לרדת בתחנה הזאת מעניין מה אמצא שם. בימים הראשונים שלי פה היציאה מתחנת המטרו הייתה בשבילי כמו חוויה דתית, לידה מחדש, נכנסתי לתחנה בשכונה האפורה שלי, ויצאתי בתחנות אחרות, הדלתות נסגרו מאחורי והמטרו המשיך לנסוע, שלטים כיוונו אותי במערכת המבוכים של התחנה לכיוון היציאה, מדרגות חשמליות, עוד מסדרון, עוד שלט ומתחילים לעלות לאט לאט לעבר הרחוב. מנסים לנחש איזה נוף יתגלה, מנסים להריח את האויר, אולי יתגלה לפני גן ציבורי? להקשיב לצלילים, מכוניות או המולת אנשים? מדרגה ועוד מדרגה והוא מסנוור פורץ מבעד לריסים, אחרי כמה שניות אני כבר למעלה נותנת למראות החדשים לעטוף אותי, עוד שתי שניות של התרגשות וממשיכים לרוץ. אולי בתחנת ה"אושר" זה יהיה אחרת, אולי יחכה לך שם כיסא נוח, ושעון שנעצר לפי בקשה, או אולי מישהו שרץ במקומך.. כשלא רצים פה, מחכים. מחכים בתור, מחכים לאוטובוס, מחכים להתחיל את כבר החיים.
לא הולכים בעיר הגדולה, לפחות לא ממקום למקום. רצים. רצים לטראם, רצים לאוטובוס, רצים במורד במדרגות למטרו. חשמליות יש להם פה, הייתם מאמינים? חשמליות עצומות כתומות עם מחושים ושתי עיניים ענקיות בוהקות. לפעמים אני מרגישה שהחשמליות הן הדבר האנושי היחיד בעיר הזאת. ידיד אמר לי- "ריסה, תזכרי את התקופה הזאת, סוף הקיץ. זאת העונה היחידה שבה עוד אפשר להריח עצים בעיר הזאת, במהלך חופשת הקיץ שבה כל התושבים נסעו למקום טוב יותר האויר הספיק להתנקות מהפיח, בעוד שבועיים תוכלי להריח רק עשן." ריח אירופאי הוא קורא לזה, בערב הסתכלתי מהחלון, ירח אדום הסתכל עלי בחזרה והזכיר לי שמחר צריך לקום מוקדם. קמתי מוקדם למחרת ורצתי למטרו. לקחת מטרו זה כמו לתפוס מעלית שבת בערב יום כיפור בבניין חדש מצופה שיש בקרית גת. אתה מחכה עם כולם שתגיע, הדלתות נפתחות, אנשים יוצאים ואתה נכנס. בפנים שתיקה. אי אפשר לפתח שיחה עם מי שיושב לידך במטרו. רכבות זה משהו אחר, אי אפשר שלא לפתח שיחה בהם, אבל המטרו הוא עולם אחר, תת קרקעי, חשוך רועש וקודר. שותקים במטרו ועוברים תחנה תחנה, עוצרים, דלתות נפתחות, אנשים יוצאים, אנשים נכנסים. בסוף מגיעים לתחנה שלך, ויוצאים בלי לומר שלום לאף אחד. אוטובוסים זה משהו אחד, אומרים שלום לנהג, לנוסע שהסביר לך באיזו תחנה לרדת ולאיזה כיוון לפנות. פירוש שמה של אחת התחנות הוא "אושר", אבל עוד לא היה לי מספיק זמן לרדת בתחנה הזאת מעניין מה אמצא שם. בימים הראשונים שלי פה היציאה מתחנת המטרו הייתה בשבילי כמו חוויה דתית, לידה מחדש, נכנסתי לתחנה בשכונה האפורה שלי, ויצאתי בתחנות אחרות, הדלתות נסגרו מאחורי והמטרו המשיך לנסוע, שלטים כיוונו אותי במערכת המבוכים של התחנה לכיוון היציאה, מדרגות חשמליות, עוד מסדרון, עוד שלט ומתחילים לעלות לאט לאט לעבר הרחוב. מנסים לנחש איזה נוף יתגלה, מנסים להריח את האויר, אולי יתגלה לפני גן ציבורי? להקשיב לצלילים, מכוניות או המולת אנשים? מדרגה ועוד מדרגה והוא מסנוור פורץ מבעד לריסים, אחרי כמה שניות אני כבר למעלה נותנת למראות החדשים לעטוף אותי, עוד שתי שניות של התרגשות וממשיכים לרוץ. אולי בתחנת ה"אושר" זה יהיה אחרת, אולי יחכה לך שם כיסא נוח, ושעון שנעצר לפי בקשה, או אולי מישהו שרץ במקומך.. כשלא רצים פה, מחכים. מחכים בתור, מחכים לאוטובוס, מחכים להתחיל את כבר החיים.
