רובנו לא מסוגלים להשתחרר מקבעונות השקפת-עולם
רובנו לא מסוגלים להשתחרר מהקבעונות ומה'אקסיומות' המהווים את המסגרת וה'עוגנים', שעליהם מושתתים ה"תובנות" ההסברים הדעות והמסקנות שלנו בכל מיני נושאים שעל סדר-היום, ומהם אנחנו שואבים - כלפי עצמנו וכלפי משוכנעים כמונו באותה דעה או בהיפוכה את הטיעונים והנימוקים. משפט ארוך ומורכב שאומר בלשון פשוטה: אם אני "ימני-לוחמני-לאומני" ממילא אשים את האינטרסים הלאומיים (כמו אני מבין אותם !) מעל לכל שיקול אחר - כולל שיקולים אנושיים הכי בסיסיים. זה כמובן נכון גם בכוון ההפוך. להזכיר את דבריו של האלוף המילואים יעקב עמידרור שהיה מספיק כן לאמר שאילו זה היה בנו הוא צועק לשמים שצריך לשחררו בכל מחיר, אבל מכיוון שלמזלו זה לא הבן הפרטי שלו, הוא מעדיף שיקולים "ממלכתיים" (כדבריו). לכשעצמי אני מתלבט מדי פעם, כאשר עולות על סדר-היום סוגיות שיש בדרך לפתרונן סתירה וניגוד בין ה"כללי-צבורי" לבין ה"פרטי", איזה משקל ראוי, ויעיל מבחינת דרך הפתרון, לתת לכל אחד מ'כפות-המאזניים' בשקלא וטריא המסויימים. בעניין השבויים השתכנעתי (אולי כי גם אני 'מקובע' בהשקפת-עולמי ?) ש - א. אי-שחרור אסירים פלתשתינים לא ימנע את נסיונות-החטיפה הבאים (שימנעו או יצליחו בהתאם להתנהגות המבצעית של האנשים בכל ה'דרגים'). ב. גם מבחינת האינטרס הבטחוני-קולקטיבי ארוך הטווח, רצוי להביא לחזרת השבויים הביתה מהר ככל שניתן, כי זה רק יוסיף אמון ובטחון לחייל היחיד בצאתו למשימות שחוטפים אורבים לו במהלכן, ויחזק את הסולידריות בין הלוחמים ואת הגיבוי הצבורי-לאומי שיקבלו הם והמחליטים כאשר יחליטו על משימות שכאלו.
