לשם שינוי בימים אלה -
משהו מנחם :
״ ... הכשרון ללחום בגבורה ולדעת למות מות גיבורים הוא – כנראה – מערכי-האדם הזולים מאד, שהרי ניתן היה לפתחו בכל התקופות ובכל העמים ובכל התרבויות. הגבורה המלחמתית היתה מצויה – והיא מצויה – אף בחברות ובתרבויות שהן מן הירודות מבחינת קני-המידה הערכיים שלנו, ואין היא משקפת הישג חינוכי דוקא. אין שיעור לבני אדם שמתו מות גיבורים לאחר חיים שלא היה בהם לא מן הכבוד ןלא מן ההגינות;לא פעם נמצא שאדם שלא חונך למעשה הוגן בחייו הוכיח שהוא מסוגל למות בכבוד ובגבורה.
אנו מרבים להתפעל – ובצדק – מן הגבורה שגילה במלחמת עצמאותנו הדור שנתחנך בשלושים השנים האחרונות בארץ, בעיקר באידיאל של החלוציות והגבורה. אולם אנו, שהיינו קרובים ליחידות הצבאיות של בני-הנוער שלנו, שבמלחמתם ובמותם הביאו לנו את השיחרור והקימו לנו את המדינה, יודעים שהבחורים והבחורות אשר ידעו ללחום ואשר ידעו למות, לא תמיד ידעו איך לחיות, ושצבאנו זה היה מהרבה בחינות ככל צבא שבעולם: בצד גילויי כבוד וגבורה בלחימה היו גם מעשים שאין בהם משום תפארת לעושיהם.
דברים אלה עלולים לעורר התנגדות פסיכולוגית, אבל כמחנכים מחובתנו לאמרם, ואין בזה משום פגיעה בכבודנו ובכבוד צבאנו. צבא זה, שגאל אותנו מחרפת-הגלות, מקומו שמור לו לנצח בתולדות עם-ישראל – ועדיין אין דבר זה עושה אותו אידיאל חינוכי. יש להבחין בין שני דברים שונים: בין משמעותו של דבר כגורם היסטורי ובין משמעותו כגורם חינוכי. אנחנו גאלנו את עצמנו באחזנו באומנותו של עשיו. יש לפעמים לנקוט באומנותו של עשיו, אך אי אפשר להפוך אותה לחינוך. מגבורה צבאית, שהיא הכרחית לקיום, אין להתפעל ואין לעשותה אידיאל חינוכי. צבא, צבאיות ומלחמה אינם מרוממים את האדם ולא מטהרים אותו, ושום אדם לא נתעלה ע"י שירות צבאי וגבורה מלחמתית... ״
ישעיהו ליבוביץ, רחביה, ירושלים.
משהו מנחם :
״ ... הכשרון ללחום בגבורה ולדעת למות מות גיבורים הוא – כנראה – מערכי-האדם הזולים מאד, שהרי ניתן היה לפתחו בכל התקופות ובכל העמים ובכל התרבויות. הגבורה המלחמתית היתה מצויה – והיא מצויה – אף בחברות ובתרבויות שהן מן הירודות מבחינת קני-המידה הערכיים שלנו, ואין היא משקפת הישג חינוכי דוקא. אין שיעור לבני אדם שמתו מות גיבורים לאחר חיים שלא היה בהם לא מן הכבוד ןלא מן ההגינות;לא פעם נמצא שאדם שלא חונך למעשה הוגן בחייו הוכיח שהוא מסוגל למות בכבוד ובגבורה.
אנו מרבים להתפעל – ובצדק – מן הגבורה שגילה במלחמת עצמאותנו הדור שנתחנך בשלושים השנים האחרונות בארץ, בעיקר באידיאל של החלוציות והגבורה. אולם אנו, שהיינו קרובים ליחידות הצבאיות של בני-הנוער שלנו, שבמלחמתם ובמותם הביאו לנו את השיחרור והקימו לנו את המדינה, יודעים שהבחורים והבחורות אשר ידעו ללחום ואשר ידעו למות, לא תמיד ידעו איך לחיות, ושצבאנו זה היה מהרבה בחינות ככל צבא שבעולם: בצד גילויי כבוד וגבורה בלחימה היו גם מעשים שאין בהם משום תפארת לעושיהם.
דברים אלה עלולים לעורר התנגדות פסיכולוגית, אבל כמחנכים מחובתנו לאמרם, ואין בזה משום פגיעה בכבודנו ובכבוד צבאנו. צבא זה, שגאל אותנו מחרפת-הגלות, מקומו שמור לו לנצח בתולדות עם-ישראל – ועדיין אין דבר זה עושה אותו אידיאל חינוכי. יש להבחין בין שני דברים שונים: בין משמעותו של דבר כגורם היסטורי ובין משמעותו כגורם חינוכי. אנחנו גאלנו את עצמנו באחזנו באומנותו של עשיו. יש לפעמים לנקוט באומנותו של עשיו, אך אי אפשר להפוך אותה לחינוך. מגבורה צבאית, שהיא הכרחית לקיום, אין להתפעל ואין לעשותה אידיאל חינוכי. צבא, צבאיות ומלחמה אינם מרוממים את האדם ולא מטהרים אותו, ושום אדם לא נתעלה ע"י שירות צבאי וגבורה מלחמתית... ״
ישעיהו ליבוביץ, רחביה, ירושלים.
