לשמה ושלא לשמה
המינוח "לשמה ושלא לשמה" אינו משקף על צד הדיוק את הכוונה המשוקעת בו. ניתן לפרשו דווקא היפך כוונתו. פשוטו של "לשמה" - לשם המצווה, לקיים את המצווה, ואילו הכוונה האמיתית היא לשם עבודת ה', לא לשם העשייה עצמה. אלא, הואיל ועל פי התפישה האמונית השלמה, נטול מעשה המצווה כשלעצמו משמעות דתית ("גדול מצווה ועושה מעושה ואינו מצווה"), נמצא המקיים את המצווה "לשמה" מכוון ליבו לא למעשה המצווה עצמו חסר המשמעות, אלא לנותן המִצווה, למְצַווה, היינו - לה' ("כאילו התעסקת בו ית'"). כנגד זאת, דווקא הנותן משמעות למעשה עצמו, לו או לתוצאותיו, הוא המקיים את המצווה "שלא לשמה", שאם המעשה הוא העיקר לא נותר מקום למְצַווה. עבודת ה' אפשר שתמצא את ביטויה בתרי"ג דרכים, וכל הדרכים שוות, וכולן מובילות לאותה התכלית. ולא הדרך היא העיקר, אלא התכלית היא העיקר.
המינוח "לשמה ושלא לשמה" אינו משקף על צד הדיוק את הכוונה המשוקעת בו. ניתן לפרשו דווקא היפך כוונתו. פשוטו של "לשמה" - לשם המצווה, לקיים את המצווה, ואילו הכוונה האמיתית היא לשם עבודת ה', לא לשם העשייה עצמה. אלא, הואיל ועל פי התפישה האמונית השלמה, נטול מעשה המצווה כשלעצמו משמעות דתית ("גדול מצווה ועושה מעושה ואינו מצווה"), נמצא המקיים את המצווה "לשמה" מכוון ליבו לא למעשה המצווה עצמו חסר המשמעות, אלא לנותן המִצווה, למְצַווה, היינו - לה' ("כאילו התעסקת בו ית'"). כנגד זאת, דווקא הנותן משמעות למעשה עצמו, לו או לתוצאותיו, הוא המקיים את המצווה "שלא לשמה", שאם המעשה הוא העיקר לא נותר מקום למְצַווה. עבודת ה' אפשר שתמצא את ביטויה בתרי"ג דרכים, וכל הדרכים שוות, וכולן מובילות לאותה התכלית. ולא הדרך היא העיקר, אלא התכלית היא העיקר.