לא באמת עצרנו לחשוב
שלום לך. הדאגה שלך לאשתך נוגעת ללב. והסיטואציה בה אתם עומדים אכן סבוכה מאד. הרגישות של שירה - ושל שאר הנשים פה - נוגעת לעובדה שהפסקת ההריון במקרה שלכם היתה הפסקה יזומה מבחירה, שאינה על רקע רפואי, כפי שהוא המצב עבור הרוב המכריע של הנשים בפורום זה, הנאלצות להפסיק הריונות עקב מומים שונים (בשלבים מתקדמים של ההריון) או עקב אי התפתחות (בשלבים מוקדמים יותר של ההריון).
אני מקווה שאתה יכול להבין את הרגישות הזו כשהיא מגיעה ממישהי שאיבדה 7 (!!!!!!!) הריונות.
אשר להבדל הנמתח פה בפורום בין אבל לאבל - אנחנו מאד מאד (מאד) זהירות. יש פה נשים בשנות העשרים ובשנות הארבעים, נשים שאיבדו הריון בשבוע 40 או אפילו במהלך הלידה ונשים שאיבדו הריון ממש בשבועות הראשונים שלו, יחידניות ונשואות, כאלה שהינן אמהות לילדים וכאלה שבדרך לאמהות, כאלה שאיבדו הריון אחד וכאלה שאיבדו מספר בלתי נתפס של הריונות, כאלה שעברו טיפולים וכאלה שהרות באופן טבעי, כאלה שהזוגיות שלהן יציבה וחזקה וכאלה שהזוגיות מצויה בשבר, חילוניות ודתיות, חרדיות וערביות.
למי כואב יותר? למי?
האם בכלל ניתן לדרג את האובדן?
אנחנו רואות את ההבדלים. ברור שלא דומה אובדן בשבוע 6 לאובדן בשבוע 36. לא דומה אובדן למי שהיא כבר אם למי שעדיין בדרך לאמהות, לא דומה אובדן של הריון של אשה בת 43 שהושג לאחר טיפולים ארוכים לאובדן הריון של אשה בת 27 שהרתה ספונטנית.
לא דומה. יש הבדלים. אבל אנחנו לא מדרגות. אנחנו מקבלות כל אחת. כי בסופו של דבר האופן בו מישהי מתמודדת עם האובדן מאד מאד אישי, ותלוי בכל הפרמטרים ה'חיצוניים' שמניתי, אבל גם בחוסן הנפשי שלה, באופן בו היא תופסת את החיים ואת עצמה, בדרך בה היא מעכלת את העולם ואת מכותיו.
ההבדל במקרה שלכם הוא כפול. הראשון הוא שהאובדן היה בחירה מושכלת שלכם ולא נכפה עליכם. השני הוא שאתה כאן ולא היא.
ולאחר כל זאת אני מתייחסת, במלוא האמפטיה, למה שאתה כותב. אתה כותב שיש לכם 4 ילדים שהושגו בשנים ארוכות של טיפולים. אתה מספר שלא היה סיכוי להרות לפי הרופאים. אתה כותב ביום רביעי ומספר שאשתך עברה את הפסקת ההריון יומיים קודם לכן. ואת דבר ההריון גיליתם בסופ"ש. מהסופ"ש עד יום שני, בו אשתך עברה הפלה עברו לכל היותר 3 ימים.
בצדק אתה כותב: לא עצרנו לחשוב. לא עצרתם, לא התמהמהתם, לא שקלתם לאורך זמן. קיבלתם את ההחלטה מהר, מהבטן, ביום ראשון וודאי כבר התקשרתם לתאם את התור. להיפטר מההריון הלא מתוכנן והלא רצוי כמה שיותר מהר.
ואז, אחרי שהדבר כבר נעשה, עולה החרטה ומאכלת כל חלקה טובה. המחשבה שניתן היה להמשיך את ההריון שורפת את אשתך מבפנים. אבל ברגע האמת היא בחרה בסיומו. היא בחרה לקבוע תור. היא בחרה ללכת ולבצע את ההפלה.
הזמן זורם רק קדימה, לא משנה כמה מחשבה אשתך תשקיע בכך, לא ניתן להחזיר את הגלגל. ואי אפשר להתחרט על החלטה כזו. מה שנשאר הוא לנסות ולהבין שזו ההחלטה המתאימה ביותר לרגע בו התקבלה.
אני יודעת שקשה מאד לקבל את זה, אבל זו האמת. זו היתה הבחירה באותו הרגע. גם אם בשניה שאחרי באו מחשבות אחרות - הן באות כבר בזמן אחר ושונה. וברגע האמת הבחירה היתה לסיים את ההריון. כלומר - זו היתה האמת הפנימית של אשתך - והיא צריכה להאמין לעצמה שפעלה באופן הכי נכון באותו הרגע. וזו דרך הפעולה היחידה הקיימת - לעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון.
לפני שנים היתה כאן מישהי שאחרי הילד הראשון שלה נכנסה להריון שני לא מתוכנן. היא עשתה הפלה יזומה כי לא רצתה לגדל ילדים כ"כ צפופים. אח"כ ילדה את הילד השני. ואז ניסתה להרות ילד שלישי. 8 הריונות. 8 הפלות ספונטיות. היא לא קיבלה את הילד השלישי שרצתה. ופעם כשדיברנו שאלתי אותה אם היא מצטערת על ההפלה היזומה ההיא - והיא אמרה שלא, זו היתה הבחירה הנכונה לזמנה.
אני שולחת לאשתך חיבוק חם. מזמינה אותה לבוא לכאן או לכתוב לי באופן פרטי. אני ממליצה על טיפול אינטנסיבי יותר בתקופה הקרובה וכדאי גם לשקול טיפול תרופתי נוגד דיכאון (לי הוא מאד עזר להתמודד עם האובדן).
