לשים לב למטרות
זה לא קל לראות צרכים של אחרים, וצריך לזכור שילדינו הם באמת אחרים. אנחנו שוכחים את זה לעתים ורואים בהם חלק מאיתנו, והם גם זה, אבל הם בעיקר עצמם. יש להם צרכים שמתנגשים לפעמים בצרכים שלנו, יש להם מטרות שלנו לפעמים נראות לא הגיוניות ("מה אתה משחק עכשיו עם ענף שמצאת על המדרכה כשאנחנו ממהרים להגיע בזמן לביה"ס?!" דוגמא טרייה מהיום...) אבל הם הגיוניות להם, ולפעמים אנחנו נביע עמדה שמתנגשת עם הצורך שלהם (עדיין צריך להגיע בזמן לביה"ס) אבל אפשר לעבוד על עצמנו לעשות את זה בדרך נעימה ולא בהאשמה (למשל: "חשוב לי כרגע שנגיע בזמן לביה"ס כי זה לא נעים לאחר ולפספס דברים מהשיעור, אבל איזה כיף זה לשחק עם ענפים! מבטיחה שנמצא זמן מתאים יותר לשחק בו") וזה דורש עבודה עצמית דווקא במקומות בהם אנחנו עייפים / לחוצים / חסרי שליטה. אבל זה בדיוק המקום בו אפשר הכי הרבה לשנות, כי כשחסר לנו משהו זה בדיוק המקום שאפשר להתמלא בו.
דבר חשוב שלמדתי עם גדילתו של הילד שלי היא שגישת החינוך משתנה בהתאם למטרה שלנו, ובהורות יש הרבה מאוד מטרות שלעתים תכופות מתנגשות זו בזו.
כשהמטרה שלי היא שילדי יגדל תוך שהוא לומד את ערכיי ומתאים עצמו לציפיותיי ממנו, אז הגישה שלי תהיה יותר דידקטית ומכתיבה. אבל אם המטרה שלי היא לגדל ילד כדי שיהיה הוא עצמו, כדי שיהיה שקשוב לצרכיו ולרצונותיו ויידע למצוא את הדברים שגורמים לו לאושר ולמימוש עצמי, אז גם הגישה גם תשתנה, והיא תהיה יותר מכילה וקשובה ופחות מכתיבה ושולטת.
שמתי לב שהרבה פעמים, בכל סיטואציה, יש להורים גם רצון להקשיב לילד ולעזור לו לממש את עצמו וגם רצון לתת לו מנסיוננו ומחוויותינו כדי ללמדו את ערכינו. כי העולם של היום הוא מקום של שפע, אבל הוא גם מקום מורכב מאוד שצריך לדעת להתמודד איתו.
אני אוהבת לשלב בין שתי הגישות, קשה לי כשאנשים נמצאים לגמרי על נקודת הקיצון של להכיל את הילד על כל רצונותיו (גם אם רצונו הוא לזרוק במבה על החבר שלו), וקשה לי כשאנשים נמצאים על נקודת הקיצון של לבקר את הילד על כל פיפס... בחיים אנחנו לא רק שמחים ומוכלים, אבל אנחנו גם צריכים את האנשים שיתמכו בנו ויהיו שם משענת עבורנו לא משנה מה. אז בעיניי חשוב וכדאי לשלב בין השניים. וכל אחד מוצא את נקודת האיזון שלו בעצמו. כי כל ילד הוא שונה. וכל הורה הוא שונה. אני חושבת שהעיקר הוא להיות קשובים לילד ולמה שעובר עליו, להיות חיוביים בשיח איתו ולכבד אותו כמו שאנחנו מכבדים עמיתים לעבודה או לקוחות (ואז חוזרים הביתה עייפים ולא מכבדים את הילדים שלנו - איזה הגיון יש בזה?) ואז כשאנחנו מציבים גבולות במקומות הנחוצים, הם מקבלים את זה. אבל גם לא להלקות את עצמנו אם כעסנו או שפטנו או ביקרנו, כי גם זו סוג של חוויה שאנחנו רוצים בצורה מבוקרת לאפשר לילד שלנו, הרי גם הוא יצטרך בחייו להתמודד עם שיפוטיות וביקורת.
כך ששני דברים בעצם מנחים אותי בדרך ההורות שלי:
1. לחשוב על המטרה - זה מאוד עוזר לי. מה המסר שאני מנסה להעביר לילד שלי עכשיו? מה אני רוצה שיבין מתוכן דבריי או מהדרך בה אני מדברת אליו?
ו-2: "הכל במידה". זה מוטו שמאוד שולט בהורות שלי, ואני משתדלת ליישם אותו בכלל בדרך חיי ולא רק בהורות, זו פשוט סגולה לחיים בריאים יותר
