לשתף? להצטדק?...

[לי סהר]

לשתף? להצטדק?...

כשכתבתי על החרדה בתגובה לרחל נשמה פתאום חששתי שכתבתי בפתיחות רבה מידי, שכתבתי יותר מידי ו/או אולי שנתתי מבפנים יותר מידי ונבהלתי. לא יודעת אם אדע להסביר ואפילו אם בעצמי מבינה את תחושותי אך הרגשתי לא נוח וברחתי מהפורום, עד היום שהחלטתי לשתף. לבנה

 

[ליאללל]

כמה מוכר...../images/Emo12.gif

בכל פעם שאני מרגישה שאני מדברת יותר מדי מבפנים נפתחת ומשתפת בתחושות ורגשות הכי קרובות לליבי אני נבהלת ומרגישה שצריכה לברוח... אין פואנטה לדבריי רק רציתי להגיד שמזדהה..

 

[צוות מקום]

והאמת היא

שלא הרגשתי שנחשפת יותר מדי, אבל בהחלט מכירה את ההרגשה הזו שאת מתארת. ופתאום יש בושה ורוצים להתחבא. שישכחו, שיעבור זמן. אבל מה, כל הדברים שאמרת כל כך מוכרים ונמצאים אני בטוחה, בתוך החוויה של אנשים רבים, אלא שלך היה האומץ להגיד ולאחרים בדרך כלל אין. ובזה שאמרת - נתת לאחרים להרגיש טוב יותר ופחות לבד.

 

[moon-light]

אבל למה בעצם

אנחנו מתביישים לחשוף את עצמינו? מפחדים שוב להיפגע? אנחנו הרי אנשים בוגרים כבר. מבינים שלא עשינו דבר רע. ואולי אם נגיע להכרה ולקבלה שככה אנחנו. בנויים מהחומרים האילו והאחרים. ובעצם אין לנו במה להתבייש יותר... הרי אין לנו שום כוונה להרע. רק רוצים שיהיה לנו טוב יותר. אז מה יש לנו בעצם להפסיד? ובעיקר כשאנחנו במדיה ווירטואלית כזאת בה רוב האנשים אינם מכירים אותנו. ואני גם לא הרגשתי שנחשפת, לבנה. היית כנה. סיפרת על עצמך. ללא פחד... לפחות באותו רגע. ואני מאמינה שדרך הכנות, אנחנו מחלימות. מתקדמות בדרך אל חיים מאושרים יותר. אור.

 

[לי סהר]

זה העניןן

אני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי לא רואה חשיפה יתרה אבל מרגישה כך. ואכן כפי שאמרה אילנה אני לפחות מדברת ומבטאה את תחושותי ... ובכל זאת, אין לי שליטה על ההרגשה הזאת שפתחתי יותר מידי כפתורים בחולצה הזאת המכסה על כל מה שהייתי רוצה שלא יהיה ושאוכל להסתיר. לבנה

 

[moon-light]

שלא יהיה...

אבל זה ישנו. זה חלק מאיתנו. חלק מהמהות שלנו. מבינה אותך לבנה... אני באה מאותו מקום. ועדיין מכסה... לפחות פה. בחיים האמיתיים שלי. אך איכשהוא כאן, מאחורי מסך הזכוכית הזה, מרגישה מוגנת. יודעת שכאן נפתחה בפני הזדמנות נדירה לאוורר את הדברים, לא לחשוש. מבינה שמותר לי. אור.

 

[צוות מקום]

אני חושב

שגם העובדה שהקול לא נשמע, מסייעת איכשהו. אני לא יודע להסביר למה, אבל יותר קל שאני יושב בשקט ליד המחשב, המילים נכתבות ולא מלוות בקול שלי. והן נשארות שם, בפורום. אולי זה העניין - שאני לא שומע את עצמי אומר את זה, וככה זה כאילו הסוד לא ממש יוצא החוצה, או שיש מעט יותר לגיטימציה לדבר, מבלי באמת * לומר * את זה.

 

[moon-light]

ממממממממ....

נקודה מעניינת, דניאל לא חשבתי על זה כך. כאילו... מה שלא נשמע בקול לא נכנס יותר מדי לתודעה, ולא מציק... ואולי בגלל זה אני תמיד פותחת הודעה שלי, אחרי שנכתבה, קוראת אותה כאילו היא הודעה של מישהו אחר, ולעיתים מגלה בה דברים חדשים, שלא חשבתי עליהם כשכתבתי אותה. רואה את עצמי מהצד...לומדת משהו חדש על עצמי.

 

[חגית המקורית]

דווקה הקול

הוא משהו שנורא מדבר אלי כי לדעתי גם בקונוטציה של הדברים וגם בטון שלהם אפשר להבין ולראות דברים מזוית אחרת - אולי - יותר אמיתית. וכן מצד שני זה הרבה יותר "קל" לעשות הכל יורטואלי חבל שאי אפשר לחיות וירטואלי. חגית

 

[חגית המקורית]

מזדהה עם הדברים שלך מוני

וזה פותח אצלי שוב סוגיה שדנו בא בעבר - על היכולת של אחרים להכיל את ה"אמת" הזו שלנו, שיש בא המון פרטים כל כך אינטימיים (לאו דווקה מיניים) בעצם היותם אמיתיים ומפחידים- כמו לפתוח את הקיצ´קס ואת הקלפים- ויש בזה משהו נורא מפחיד לאחרים. כך-אני מוצאת את עצמי לאחרונה (ולא מתכוונת "לגנוב" את השירשור) מבלי לתת כל כך את הדעת אומרת ומספרת דברים ליותר ויותר אנשים - ואני מרגישה (בדרך כלל אחר כך ) שההוצמא של הדברים היו כל כך חזקים שאנשים בעצמם לא ממש יודעים איך "לאכול" את זה ומצד שני אני יודעת שזה שלב חשוב להרגיש שאפשר יותר לפוח ולדבר על דברים והשמיים בסופו של דבר לא נופלים. חגית

 

[לי סהר]

שני דברים

העירו בי מחשבה, אחד זה נושא הקול שיש איזו הרגשה שאפשר להגיד בלב הכל בפירוט בלי להסס, וכך יוצא שכשאני כותבת אני כאילו מדברת בפנים בלי קול אחר-כך אני רואה את הדברים כתובים שחור על גבי לבן ואז אני נבהלת כאילו המחשבות קיבלו יכולת משל עצמן. עם זאת אני כבר מאוד פתוחה ומדברת די בגלוי, אמנם לא בפרטים אך באופן כללי ללא היסוס. וכאן בא העניין השני שהעלה בי מחשבה, שאחרי שאני מדברת אני נשארת עם חשש ששגרמתי אי נוחות לשומע ואז אני נכנסת למעין ויכוח עם עצמי, מצד אחד אני רוצה שישמעו/שידעו/שיבינו שזה לא משהו שהיה וחלף וצריך לדבר ובבהירות, אך מצד שני אולי קשה לשומע לעכל/לשאת ואני "נוחתת" עליו, מחשבות, מחשבות, מחשבות. לבנה