לתומר שאף פעם לא הכרתי
תומר היקר... קודם כל אני מצטערת..מצטערת על זה שאף פעם לא תזכה לקרוא את המ שאני כותבת לך. מצטערת על זה שאף פעם לא תוכל לראות אותי או להכיר אותי..או להכיר את עצמך ואת האדם שהיית צריך להיות בגיל 17. אני זוכרת אותך..בעיקר מסיפורים....היית כזה ילד טוב,גבוה, ממש חתיך...אני יודעת שעכשיו...לא היית מסתכל אפילו לכיווני..הילדה הקטנה הזו שגרה ממש מטרים ממך. אבל אני כבר לא ילדה קטנה...כבר בת 17...ואתה נשארת בן 15..לנצח. כנראה מישהו החליט שם למעלה...שתומר..אמממ...תומר הוא יפה מידי,חכם מידי..הוא פשוט רצה אותך שם למעלה איתו. ואתה,אתה עדיין בן 15,עדיין כיתה ט, ואני כבר י``ב...ואני כבר זו שלא הייתי מסתכלת עליך..אתה אחרי הכל ילד קטן..ובכל זאת מבוגר ממני בחמש שנים. למי יש את הזכות לבחור?מי קבע את זה? מי החליט שדווקא אני צריכה כל בוקר להתעורר ולא אתה,מי החליט שדווקא אני צריכה לסיים בית ספר,להתגייס,להתחתן,להוליד ילד...אתה אף פעם לא תסיים בית ספר,תמיד תישאר בכיתה י. עכשיו...כבר בן עשרים ועדיין צעיר כבן 15,לא זכית לאהוב כמבוגר,לא זכית להכיר את עצמך כמבוגר,מי יודע אילו חיים הגורל היה מזמן לך..כנראה שאף פעם גם לא נדע. כי אני כבר בת 17..ואתה עדין 15...כבר חמש שנים,ואיך זה שאני עדיין זוכרת אותך כל כך גבוה וגדול..ואתה כבר לא איתנו,לבד. ספר לי תומר,מה קרה לך?לאן הגעת?מתיחסים אליך טוב שם? אתה רוצה להתחלף? אני לא יודעת אם מגיע יל לחיות יותר ממה שמגיע לך...אולי לא. אולי אתה זה שצריך להיות כאן..לכתוב מכתב לזו שגרה מטרים ממך ובכל זאת אף פעם לא הכרת. לפני שבוע נזכרתי בך,הלכתי לשים פרח,חשוך לך שם למטה?אתה בודד? זה בטח כבר כבד לך מסע העפר על ראשך כבר חמש שנים... ולי גם כבד,אני מלאת רגשות אשם,למה אף פעם אל הכרתי אותך. איך יכולתי לצפות...נשארתי ילדה בת 10 ואתה בן 15...לנצח! (לתומר מרק)
תומר היקר... קודם כל אני מצטערת..מצטערת על זה שאף פעם לא תזכה לקרוא את המ שאני כותבת לך. מצטערת על זה שאף פעם לא תוכל לראות אותי או להכיר אותי..או להכיר את עצמך ואת האדם שהיית צריך להיות בגיל 17. אני זוכרת אותך..בעיקר מסיפורים....היית כזה ילד טוב,גבוה, ממש חתיך...אני יודעת שעכשיו...לא היית מסתכל אפילו לכיווני..הילדה הקטנה הזו שגרה ממש מטרים ממך. אבל אני כבר לא ילדה קטנה...כבר בת 17...ואתה נשארת בן 15..לנצח. כנראה מישהו החליט שם למעלה...שתומר..אמממ...תומר הוא יפה מידי,חכם מידי..הוא פשוט רצה אותך שם למעלה איתו. ואתה,אתה עדיין בן 15,עדיין כיתה ט, ואני כבר י``ב...ואני כבר זו שלא הייתי מסתכלת עליך..אתה אחרי הכל ילד קטן..ובכל זאת מבוגר ממני בחמש שנים. למי יש את הזכות לבחור?מי קבע את זה? מי החליט שדווקא אני צריכה כל בוקר להתעורר ולא אתה,מי החליט שדווקא אני צריכה לסיים בית ספר,להתגייס,להתחתן,להוליד ילד...אתה אף פעם לא תסיים בית ספר,תמיד תישאר בכיתה י. עכשיו...כבר בן עשרים ועדיין צעיר כבן 15,לא זכית לאהוב כמבוגר,לא זכית להכיר את עצמך כמבוגר,מי יודע אילו חיים הגורל היה מזמן לך..כנראה שאף פעם גם לא נדע. כי אני כבר בת 17..ואתה עדין 15...כבר חמש שנים,ואיך זה שאני עדיין זוכרת אותך כל כך גבוה וגדול..ואתה כבר לא איתנו,לבד. ספר לי תומר,מה קרה לך?לאן הגעת?מתיחסים אליך טוב שם? אתה רוצה להתחלף? אני לא יודעת אם מגיע יל לחיות יותר ממה שמגיע לך...אולי לא. אולי אתה זה שצריך להיות כאן..לכתוב מכתב לזו שגרה מטרים ממך ובכל זאת אף פעם לא הכרת. לפני שבוע נזכרתי בך,הלכתי לשים פרח,חשוך לך שם למטה?אתה בודד? זה בטח כבר כבד לך מסע העפר על ראשך כבר חמש שנים... ולי גם כבד,אני מלאת רגשות אשם,למה אף פעם אל הכרתי אותך. איך יכולתי לצפות...נשארתי ילדה בת 10 ואתה בן 15...לנצח! (לתומר מרק)
