חלק א
החיים נראים אחרת, כשאתה נופל מבניין גבוה. הרוח מלטפת את שיערך בדממה, בטנך מתהפכת מהתרגשות והקיום הוא רק הלצה חולפת. זה לא משנה איזו תחבולה נוראית הביאה אותך לנסות בעצמך את כוח המשיכה והנפילה החופשית, החיים פשוט נראים אחרת. בשברירי השנייה שמרכיבים את הנפילה, אתה מצליח לראות את האיוולת, במין הבזק מהיר. מצליח להבין עד כמה השאיפה לצאת מעורך היא נואלת וכי עד כמה העור הזה יקר לך. כך הרגיש שי, בשעה שנפל מהקומה הרביעית של מלון הילטון באילת. שעות ספורות לפני כן, הוא התיישב על הכיסא המרופד, מזיז אותו לצדדיו מספר פעמים עד שהסתדר בתנוחה הנוחה לו. הוא חייך אל האישה שמעבר לשולחן , "הגעתי בזמן?" הוא שלף את התפריט והיא חייכה חזרה. ריח הבושם שלה שעטף את השולחן שלהם, ליטף את נחיריו בעדינות. על הבמה בקצה החדר החלה לנגן הלהקה ביצוע נעים ל"האהבה הישנה" של שלמה ארצי והמסעדה שצפתה אל הים החשוך, הייתה מלאה בקולות ערניים של שיחה. שי ברך על הרעש, הוא עטף אותם במין מגן של אנונימיות, אותו ואת האישה בעלת השיער השחור החלק והעיניים הירוקות שהזכירו לו תמיד עיני חתול. מלצר שניגש אל השולחן הציע יין ושי בחר סוג שהיה יקר לכיסו. רעש חליצת הפקק הפתיע את שניהם וסחט מהם חיוכים קלילים. דנה השפילה את ראשה, "אני לא חושבת שאני רוצה לאכול יותר מדי." המלצר קד עמוקות. היא הביטה בשי. "תן לנו כמה דקות לבדוק את התפריט", הוא חייך אליה חזרה, חיוך קטן וחזר לארשת הרצינות. היא הניחה את ידיה על שולחן העץ הכבד, " נו, אז ספר לי על עצמך." אמרה, "מה עבר עליך כל השנים האלה?" ונשענה לאחור. שי מזג את היין האדום בעדינות מסובב בתנועה עדינה כשסיים והרים את הכוס באיטיות אל פיו, " לא הרבה, האמת." הוא לגם קלות. "מה, זה נראה כאילו השתניתי?" היא הטתה את ראשה, "כן, בערך." והרימה את כוסה הריקה. שי מזג לה מעט יין וחזר ללגום את שלו, " אולי תספרי לי קודם את מה עבר עלייך מאז התיכון?" היא העבירה יד בשיערה בחופזה, " אה, אצלי, לא הרבה. רציתי להיות עיתונאית, אתה אולי זוכר," שי בלע את היין שהיה בפיו במהירות, הוא זכר כל מה שקשור בה, " זה לא הלך, היום אני מזכירה של עורך העיתון. אבל עדיין חולמת." היא משכה בכתפיה. שי הניח את הכוס ושיחק בידו עם התפריט. "הציעו לי גם כמה עבודות דוגמנות." המשיכה כשהיא מברישה בידה בקלילות את שיערה המבריק, השחור כפחם. "שנבדוק את התפריט?" הוא שאל והרים את זה שהיה מולו. דנה עיוותה פרצופה בעדינות ושלפה באיטיות את התפריט ששכב מולה. "אז לא מציק לאשתך שאתה כאן לבד בעיר נופש?" הוא הניף ידו בביטול, "אני לא נשוי, הייתה לי חברה בשנים האחרונות וזה נגמר. לקחתי קצת זמן חופש מזוגיות, אפשר להגיד." אמר וחזר לעיין בתפריט. רעש המסעדה הדהד באוזניו והשיר שהלהקה ניגנה התחלף לגרסה מרוככת של "זרים בלילה", חצוצרה עדינה החליפה את הזמר. "גם אני לא נשואה, גרושה למעשה." הוא הרים עיניו מעל התפריט. "זוכר את גיא?" מצחו נחרש קמטים והוא הביט מעלה במאמץ מעושה, " התחתנו אחרי התיכון, הטעות הכי גדולה שעשיתי." ללא ספק, גיא היה בחור מלא רגשי נחיתות, אחד מאלה שהתעללו בו רבות בתקופה ההיא. היא הורידה את התפריט שלה ושוב הניחה את ידיה על השולחן ונשענה קדימה, כוס היין שלה הייתה מלאה. "שי." הוא הנמיך את תפריטו שלו. "אני יודעת שבתיכון הייתי קצת.." הוא מצמץ, " כלבה." גם הוא הוריד את התפריט לגמרי והסיט את גופו בכסאו כך שפנה אליה, " אל תגזימי דנה. פשוט הסתובבת בחברה גרועה." הוא אמר ולא חייך. היא השפילה את ראשה מעט, " אני יודעת שהייתי כזאת. ואני יודעת שבטח שנאת אותי עד מוות." הוא השפיל גם את מבטו. "לא שנאתי אותך." אהבתי אותך. "אבל הייתי ילדה מפונקת, חשבתי שהעולם הוא שלי, זאת הייתה תקופה שאני מתחרטת עליה." אצבעותיו של שי החלו לשחק במאפרה שעמדה מולו למרות שלא התכוון להשתמש בה באיזשהו שלב של הערב. הוא ניסה להילחם בהרגשת החום שעלתה מפלג גופו התחתון אל העליון, ללא הצלחה. לרגע עוד היסס בקשר לרגשות שלו אליה, עוד חשב שהם עברו וכל מה שנותר היא דמות נערצת מן העבר, דמות דמיונית, בובת זכוכית שיכל לנפץ בקלות. הוא חשב שהוא כאן רק כדי לסגור מעגל, לשבור את המיתוס. אבל כמה שהוא טעה. הוא זכר טוב כעת, הוא לא התאהב רק בנערה הכחושה שחורת השיער בעל העיניים הירוקות שכולם חלמו עליה בתיכון. היופי החיצוני שלה הוביל אותו אל הנערה הפנימית, הרגישה, הנערצת, שידע תמיד שנמצאת שם, שידע שתתבגר פעם ותיקח את התפקיד הראשי באישיותה. הוא חיכה בסבלנות כל השנים והוא נשאר אחרון כנראה, ועכשיו היא כאן מולו בגיל 30, יפה ואישה בוגרת ובשלה. אבל הוא לא ידע אם היא רוצה בכלל. הוא לא יכל להיפטר מההרגשה שהם בחזרה בתיכון והוא, בן התמותה, עומד מולה האלה, ולא מסוגל לעשות דבר. הוא שוב הרגיש כמו הנער המחוצ'קן עם הגשר, שהציץ בה מרחוק מעבר לחדר והרגיש כמו רוח רפאים. היא לא ידעה כלל שהוא שם. ידו קיפצה אל כיסו והוא מישש את הקופסה האליפטית, אז נשם עמוקות ולגם מן היין. "אז מה אתה אומר?" היא שאלה, מיישרת את המפית לצד השולחן שוב ושוב. "אני כאן לצורך עסקים." הוא נשען קדימה, " והיה ממש נחמד לפגוש אותך כאן במקרה." הוא חייך והיא החזירה חיוך. המוזיקה השתנתה למעין טנגו עליז. "עסקים?" היא אמרה ולגמה מן הכוס. "האמת היא שאני עובד בתור חוקר עבור מכון יוקרתי ובאתי להציג כאן איזושהי עבודה שלי למשקיעים." הוא נשען לאחור וחיבק את משענת הכיסא. "משהו מעניין?" הוא הניד בראשו, "לא ממש, שטויות של מדענים." הוא כחכח בגרונו. "ידעתי שייצא ממך משהו פעם." היא חייכה חיוך מלא שיניים לבנות ישרות. הוא עיווה פרצופו והוציא לשון, "רוצה עוד קצת יין?". "שנקרא לך דוקטור שי?" היא צחקקה, צחוקה נשמע כמו פעמוני רוח נעימים. "תקראי לי החנון שיכל!" הוא הגיש את כוסו בהיסוס והיא השלימה את המחווה ברעש זכוכיות מתנגשות. "אתה בהחלט נראה כמו חנון." היא שוב צחקקה והוא הרים גבותיו, " שיכול." היא קרצה לו. הוא הביט בה ונשם אוויר שהיה מלא דנה. "שנזמין?" הוא הרים ידו לכיוון המלצר. "בהחלט." היא הניחה את כוס היין והרימה את התפריט מבלי להסיר מבטה ממנו, הוא כבר היה שקוע בתפריטו שלו. "הגענו." הוא הצביע בידו הפנויה אל הבניין הגבוה שזהר בלובן הירח. ידו השניה היתה קפואה במקומה ומשולבת בידה שלה. היא התעכבה עליו במבטה וניסתה לסדר את שיערה לשווא. רוח הים הלחה פרעה אותו שוב ושוב ובכל זאת הוא שיווה לה מראה של נימפה, חשב שי. הוא הילך כמו נציב קרח, לא יכול לשחרר את ההרגשה המאבנת הזאת מעצמו, הוא היה בטוח שהיא מרגישה בזה. חייו הבוגרים נראו כמו זיכרון רחוק. עבודתו כחוקר והכישרון שלו שהרשו לו אורח חיים אמיד, כל אלה נשכחו ממנו כמעט. הוא היה עדיין ביישן אמנם כאיש בוגר, אבל מעולם לא התקשה ליזום ככל שזה נגע לנשים, ימי התיכון שלו היו סיוט שנשכח. עד עכשיו. עד אליה.
