ל.ביזקיט,העזיבה של ווס ואלטרנטיבות:
היסטוריה על קצה-קצה המזלג: פעם היה הייתה להקה קטנה ומחתרתית בשם לימפ ביזקיט. הם היו חלק מהאנדרגראונד, עשו רוק כסחיסטי משולב בראפ, בראשות האדון פרד דרסט; הגימיק הכי גדול שלהם דאז היה באלבום הבכורה שלהם, שם הוציאו גרסה מטאליסטית למדי של לא אחר מאשר השיר המפורסם של ג´ורג´ מייקל, "Fame". באלבום השני שלהם הם כבר היו יותר מפורסמים, ואני (כמו כולם) קפצתי באוויר ופיזזתי לצלילי Nookie. החרוזים היו נחמדים (אם כי טעוני שיפור אמיתי יחסית לראפרים מקצועיים), אבל הגיטארות זרמו כמים, והמוזיקה הייתה סוחפת ואנרגטית, ואני אישית הייתי שובר מקלות מטאטא על הבטן ועל הרגליים שלי לצלילי "Break Stuff". פרד דרסט התפרסם יחד עם חבריו, התחיל להשפיע על הצופים ב-MTV, הביא מלא חבר´ה לקליפים שלו, והפך להיות בעל לייבל משלו, איש עסקים למשעי. אבל, הרי צריך להכות בברזל בעודו חם, הזכירו לו בחברת התקליטים... הרי מי שמתפרפר נעלם מהסצינה, ואם אתה לא שם- אתה לא קיים. תוך חודשים ספורים הביזקיטים השלימו את הקלטות האלבום השלישי שלהם (תוך לחץ מחברת התקליטים), ולצערי ככה זה גם נשמע. איזה זמר שמכבד את עצמו (ועוד "ראפר") כותב בחרוזים שלו: "If I say FUCK one more time, there are 46 FUCKS in this fucking rhyme" (ותסלחו לי אם תעיתי במספר. שלא כמו דרסט, אני הפסקתי לספור אחרי 10). זמן רב הרגשתי מרומה. האם אנשים לא שמו לב לאיכות התקליט? טוב, ברור שאת הלהיטים הרגילים כולם אהבו, ורפד התפרסם עוד יותר וחיזק את מעמדו, אך אני הרגשתי שזה תחילת הסוף. מעטים חשו כמוני, או שמא לא? לא! ווס בורלנד, הגיטאריסט הכי מא-גניב שנראה בסצינה זו זמן רב, הרגיש בדיוק כמוני! גם הוא הרגיש שפרד "פה-גדול" דרסט מתחיל להתמסחר על חשבון הלהקה והמוזיקה, שהוא מבסס עצמו ככ"כ הרבה דברים בו זמנית, שאי אפשר לחלק את האנרגיה בצורה טובה בין כל הפרוייקטים, והמוזיקה שלהם חוטפת את רוב המכות בשל כך. בקיצור, לילד נמאס והוא החליט לעזוב! קם והלך. לפני שהוא קם, עוד הספיק להוציא אלבום רוק/פאנק מטופש שבו הוציא כל מני אגרסיות ילדותיות שלו, וביקש אח"כ מכל מי ששמע את האלבום להתעלם ממנו, כי הוא היה מפגר, וזה לא ווס הרציני. עכשיו יש לו להקה משלו (אני מתנצל על האמנזיה הקלה שלקיתי בה, ובזכותה אינני זוכר כרגע את שמה), ופרד דרסט הפצלוח, למרות שהסתובב עם שאר חברי הלהקה ועשה אודישנים ציבוריים למאות גיטאריסטים צעירים בתקווה למצוא מחליף מוצלח, עדיין הלך עם הזמן בין הרגליים והתחנן (כמעט) בפני ווס. ווס חייך אליו ואמר לו בנימוס: "תקפוץ לי, מוצץ עיזים". פרד התעצבן, ופירסם באתר הלהקה את האי-מייל הפרטי של ווס וביקש מן המעריצים לבקש מווס לחזור. לא חוצפה??? אבל, כמו קארמה, מה שנשלח ממך, חוזר אליך- ובורלנד אכן קיבל הרבה מיילים ממעריצים, *אולם* יותר מ-75% מן המעריצים איחלו לו בהצלחה בהמשך דרכו, "לחצו את ידו" על כך שעשה את הדבר הנכון ועזב את הלהקה... ופרד נשאר עם הז*ן ביד, כמו שאומרים. לסיום, הזכרתי את המילה "אלטרנטיבה" בכותרת ההודעה: באותו הזמן שקיבלתי לידי את האלבום השלישי של לימפ ביזקיט, קיבלתי גם את אלבום הבכורה של להקה בשם Papa Roach (המפורסמת בשירים שלה: Last Resort ו-Broken Home). יותר כבר לא הרגשתי מרומה. במקום שהביזקיט צלעו, פאפא רוצ´ קמו והתחילו לרוץ ספרינט כמו גדולים! למרות שהם היו יותר מבוססי רוק מאשר ראפ, הייתה הרגשה טובה של flow בשירים שלהם, המוזיקה נשמעה יותר מקצועית ומתוחכמת מזו של לימפ ביזקיט, ועם לא פחות אנרגיה. הקיצר, רוצו לחפש את האלבום הראשון שלהם שנקרא Infest, ותראו מה אתם חושבים (כרגע הם כבר הוציאו את האלבום השני שלהם, שנקרא LoveHateTragedy, והוא כבר בכלל רוק אמיתי, ללא ראפ. כמו שאמר הסולן שלהם: "White men can´t rap. Ok, so maybe it´s just me".
היסטוריה על קצה-קצה המזלג: פעם היה הייתה להקה קטנה ומחתרתית בשם לימפ ביזקיט. הם היו חלק מהאנדרגראונד, עשו רוק כסחיסטי משולב בראפ, בראשות האדון פרד דרסט; הגימיק הכי גדול שלהם דאז היה באלבום הבכורה שלהם, שם הוציאו גרסה מטאליסטית למדי של לא אחר מאשר השיר המפורסם של ג´ורג´ מייקל, "Fame". באלבום השני שלהם הם כבר היו יותר מפורסמים, ואני (כמו כולם) קפצתי באוויר ופיזזתי לצלילי Nookie. החרוזים היו נחמדים (אם כי טעוני שיפור אמיתי יחסית לראפרים מקצועיים), אבל הגיטארות זרמו כמים, והמוזיקה הייתה סוחפת ואנרגטית, ואני אישית הייתי שובר מקלות מטאטא על הבטן ועל הרגליים שלי לצלילי "Break Stuff". פרד דרסט התפרסם יחד עם חבריו, התחיל להשפיע על הצופים ב-MTV, הביא מלא חבר´ה לקליפים שלו, והפך להיות בעל לייבל משלו, איש עסקים למשעי. אבל, הרי צריך להכות בברזל בעודו חם, הזכירו לו בחברת התקליטים... הרי מי שמתפרפר נעלם מהסצינה, ואם אתה לא שם- אתה לא קיים. תוך חודשים ספורים הביזקיטים השלימו את הקלטות האלבום השלישי שלהם (תוך לחץ מחברת התקליטים), ולצערי ככה זה גם נשמע. איזה זמר שמכבד את עצמו (ועוד "ראפר") כותב בחרוזים שלו: "If I say FUCK one more time, there are 46 FUCKS in this fucking rhyme" (ותסלחו לי אם תעיתי במספר. שלא כמו דרסט, אני הפסקתי לספור אחרי 10). זמן רב הרגשתי מרומה. האם אנשים לא שמו לב לאיכות התקליט? טוב, ברור שאת הלהיטים הרגילים כולם אהבו, ורפד התפרסם עוד יותר וחיזק את מעמדו, אך אני הרגשתי שזה תחילת הסוף. מעטים חשו כמוני, או שמא לא? לא! ווס בורלנד, הגיטאריסט הכי מא-גניב שנראה בסצינה זו זמן רב, הרגיש בדיוק כמוני! גם הוא הרגיש שפרד "פה-גדול" דרסט מתחיל להתמסחר על חשבון הלהקה והמוזיקה, שהוא מבסס עצמו ככ"כ הרבה דברים בו זמנית, שאי אפשר לחלק את האנרגיה בצורה טובה בין כל הפרוייקטים, והמוזיקה שלהם חוטפת את רוב המכות בשל כך. בקיצור, לילד נמאס והוא החליט לעזוב! קם והלך. לפני שהוא קם, עוד הספיק להוציא אלבום רוק/פאנק מטופש שבו הוציא כל מני אגרסיות ילדותיות שלו, וביקש אח"כ מכל מי ששמע את האלבום להתעלם ממנו, כי הוא היה מפגר, וזה לא ווס הרציני. עכשיו יש לו להקה משלו (אני מתנצל על האמנזיה הקלה שלקיתי בה, ובזכותה אינני זוכר כרגע את שמה), ופרד דרסט הפצלוח, למרות שהסתובב עם שאר חברי הלהקה ועשה אודישנים ציבוריים למאות גיטאריסטים צעירים בתקווה למצוא מחליף מוצלח, עדיין הלך עם הזמן בין הרגליים והתחנן (כמעט) בפני ווס. ווס חייך אליו ואמר לו בנימוס: "תקפוץ לי, מוצץ עיזים". פרד התעצבן, ופירסם באתר הלהקה את האי-מייל הפרטי של ווס וביקש מן המעריצים לבקש מווס לחזור. לא חוצפה??? אבל, כמו קארמה, מה שנשלח ממך, חוזר אליך- ובורלנד אכן קיבל הרבה מיילים ממעריצים, *אולם* יותר מ-75% מן המעריצים איחלו לו בהצלחה בהמשך דרכו, "לחצו את ידו" על כך שעשה את הדבר הנכון ועזב את הלהקה... ופרד נשאר עם הז*ן ביד, כמו שאומרים. לסיום, הזכרתי את המילה "אלטרנטיבה" בכותרת ההודעה: באותו הזמן שקיבלתי לידי את האלבום השלישי של לימפ ביזקיט, קיבלתי גם את אלבום הבכורה של להקה בשם Papa Roach (המפורסמת בשירים שלה: Last Resort ו-Broken Home). יותר כבר לא הרגשתי מרומה. במקום שהביזקיט צלעו, פאפא רוצ´ קמו והתחילו לרוץ ספרינט כמו גדולים! למרות שהם היו יותר מבוססי רוק מאשר ראפ, הייתה הרגשה טובה של flow בשירים שלהם, המוזיקה נשמעה יותר מקצועית ומתוחכמת מזו של לימפ ביזקיט, ועם לא פחות אנרגיה. הקיצר, רוצו לחפש את האלבום הראשון שלהם שנקרא Infest, ותראו מה אתם חושבים (כרגע הם כבר הוציאו את האלבום השני שלהם, שנקרא LoveHateTragedy, והוא כבר בכלל רוק אמיתי, ללא ראפ. כמו שאמר הסולן שלהם: "White men can´t rap. Ok, so maybe it´s just me".
