מאבק חברתי או בקשת רחמים ../images/Emo2.gif
בס"ד בזמן האחרון יש לי ההרגשה שקצת נמאסנו על הציבור, הידיעות על המאבק נסוגו לשוליי העיתונים, ופה בשם ישנם תגובות נזעמות של כותבים על ההפרעות שנכים העקשניים האלו גורמים, ומדוע הם כבר לא מקבלים את ההבטחות הנדיבות שהממשלה מוכנה להעניק
למרות העלבון בכך מבחינה פסיכולוגית זה מאוד מובן ! אדם כי פתאום יקרה לו אסון כולם ירוצו לעזור לו, אבל אם הוא יבקש ויחזור יעזרו לו הקרובים ביותר, ואם הוא יהפך לנטל לא עלינו, רק המשפחה הקרובה וידידי נפש יעזרו. (כמה באים בשבעה לנחם את האלמנה? כמה עוזרים לה אחר כך? ). וכך היה איתנו - בהתחלה היינו הגיבורים ובראש הכותרות. אבל מה הציבור חש שצריך לרחם עלינו, לא הצלחנו להעביר מסר שמאבקנו נוגע לכל אחד ואחד יתכן שלא היו לנו הכלים לכך ! הטענה שלכל אחד יש הסתברות מסוימת להיפגע בעתיד לא נכנסה באוזני הציבור, הציבור הישראלי לא לוקח את זה כשיקול בתרבות הנהיגה שלו
, ואז איך יקח את זה כנוגע לחיים הפרטיים של כל אחד ואחד. הרעיון של אתי להציב אוהל בכל עיר הוא רעיון בכיוון הנכון, אבל צריך להמשיך את הקו - איך ליצור הזדהות ושיתוף פעולה עם קבוצות רחבות בציבור הישראלי ! |סהדגש| למשל העניין של הגדלת קצבת נכות לא מזיז לנכים סוג ב´ או ג´ מכיוון שהם לא מקבלים אותו אם בגלל אחוזי נכות נמוכים, או בגלל שהם עובדים לפרנסתם ואז הם נפסלים לקבלת קצבת נכות. אבל המצוקה של ציבור הנכים הוא באפליה בקבלה לעבודה, וגם בתוך העבודה הוא סובל מקשיים בנגישות או מאפליה בקידום על רקע המגבלה. וחוץ מזה יש את נושא מכשירי עזר וטיפול תרופתי שחלק מהנכים מסתייע בהם, המימון לכול הנושאים הללו בא ברובו מציבור הנכים או ממשפחותיהם.
כבים ברוח מהר, אבל
מחזיקה מעמד בסער, צריך דחוף לשתף קבוצות אכלוסייה רחבות, אחרת המאבק ידעך.
בס"ד בזמן האחרון יש לי ההרגשה שקצת נמאסנו על הציבור, הידיעות על המאבק נסוגו לשוליי העיתונים, ופה בשם ישנם תגובות נזעמות של כותבים על ההפרעות שנכים העקשניים האלו גורמים, ומדוע הם כבר לא מקבלים את ההבטחות הנדיבות שהממשלה מוכנה להעניק
