שלוש הערות לפני הדופק הבא
בנות יקרות, אני מחכה לתור אצל רופאת הנשים, בדיקת דופק לאחר החופשה בחו"ל, שתכריע האם ההריון הזה צלח את השיא - שבוע 9. המהלומה הנוראית של האובדן של מרעישה כואב לי עד מאוד, וגם גלי ההדף של הפגיעה ההדדית אצלנו מעוררת בי עצב, ומתוך הפסימיות הזאת אני מנסה לכתוב בשלוש נקודות: האתגר שעומד בפני כל אחת ואחת (סובלנות), הקושי לממש אותו (התבטאויות בעייתיות) ושתי הדרכים שתמיד עומדות פתוחות בפנינו, האחת קלה יותר מהשנייה (להתעלם או להתעמת).
אני יכולה לדמיין שעל אף הכוונות שלי, הדברים עלולים לפגוע במישהי. אני מחשיבה יותר מעשים מאשר כוונות. לכן, מאחר שהדברים נראים לי חשובים, אבל אין לי מספיק כוחות לבחון את פוטנציאל הפגיעה של כל מילה ומילה - אני מתנצלת מכל לבי ולמפרע אם הביקורת שלי פוגעת בכבודה של מישהי. אני מוכנה לשנות כל ניסוח שאינו במקומו.
סובלנות כלפי הבלתי נסבל: ברור לנו שסובלנות מניחה חוסר הסכמה מאוד יסודי עם האחרת. הדברים שמקוממים אותי ביותר הם אלו שדורשים ממני להפעיל את קפיץ הסובלנות שלי. כשאחת מאיתנו מציעה לשנייה לאמץ כלב, אני מתקוממת. אני מתקוממת על אף חיבתי כלפיה, על אף המשותף שקושר אותנו – חדשות וטריות בפורום, בעלות היררכיית סבל נמוכה יחסית, נכנסנו להריון די צמוד האחת לשנייה, הומור מעט סרקסטי, ואני כל כך רוצה להמשיך להיות בקשר בשבעת החודשים הקרובים עד הסוף המתוק. אבל עדיין, המבחן שלי הוא להימנע מלפגוע בה, לרצות בכך שתמשיך לכתוב את עמדתה, להביע כבוד כלפיה על אף הדברים הבלתי נסבלים יחסית. במובן הזה, גם הציפייה ששום דבר לא יקומם אותי, וגם הדרישה שלא להגיב אלא רק למי שהדברים כוונו אליה במקור - שתיהן להבנתי בכלל לא במקומן.
מה רע בלאמץ כלב? הבעיה איננה ברעיון עצמו, ובטח שלא בכוונה. הרעיון יכול לעזור למישהי מתישהו, הכוונה בהחלט טובה ואין לי שום שמץ של ספק לגביה, להפך, אני משוכנעת שנותנת העצה בטוחה שהעצה שלה, אם תנחת על אוזן קשבת, עשויה לחולל פלאים. אבל עדיין, העצה הפגומה הזו מעלה בי במקרה הטוב יותר גיחוך סרקסטי. הבעייתיות הראשונית היא בשוליות של העצה, בחוסר ההתאמה לסיטואציה. הבעייתיות העמוקה יותר היא בכך שהם עלולים להתפרש בתור חוסר לגיטימציה. אסביר: העצה לאמץ כלב היא עצה מעשית, גם העצה להתנחם בילדה הקיימת היא עצה מעשית. אלו עצות שעונות לשאלה: איך אוכל לפתור עבורך את הצער? בעוד השאלה הרלבנטית היא: איך אוכל להשתתף עמך בצער? המתח פה הוא בין ממד רגשי, שבו מותר לחוש הכל, ובין ממד מעשי. הניסיון לכפות מעשיות על המצב משקף חוסר לגיטימציה כלפי הרגש, כלפי ההשתהות ברגש.
שתיקה שאינה הסכמה: אבל היי, כולנו מספיק חכמות כדי להבחין בדברים האלה בעת קריאת הטקסט, אפשר לסמוך בטח על המנוסות רגשית ובטח על הוותיקות בפורום הזה שמשכילות להבין את הכוונות ואת הבעייתיות ולסנן את המוץ מהתבן.
מובן לכולנו שזה לא כשר לתקוף את נותנת העצה באופן שפוגע בכבודה, מה שלצערי נעשה כאן. הטיעון שהועלה היה פחות או יותר שרק אם את פיזית עברת את האסון המדובר, יש לך את היכולת לשאת עצה. הטיעון הזה שגוי לא מפני שמישהי איחלה כאן אובדן למישהי אחרת, זאת פרשנות מגוחכת לגמרי, אלא מאחר שהיכולת שלנו לחוש חמלה אינה תלויה בחוויות האובדן שלנו. העניין הזה מורכב ומסועף ושווה להרחיב עליו בהזדמנות. לענייננו, רק אציין שאני יכולה לדמיין מישהי שעברה ששה אובדנים ועדיין מפיצה עצות מעשיות כגון, רק תירגעי והכל יסתדר.
בעיניי יש שתי דרכים כשרות להתמודד במצב כזה: או להתעלם מהדברים המקוממים כי ברור שהרוב רואות את פגמיהם, כי ברור שמי שניסחה אותם לא רואה אותם וכי הסיכוי לשכנע אותה לא רב. או לנסות לפנות אל משיאת העצה ולהבהיר לה את הקושי. להיכנס למחלוקת, לפולמוס, לדיאלוג, מתוך אמונה כנה ביכולת להשפיע ולשפר ולתקן עמדות. כי יש אמת, ולא הכל דעה, כי אפשר להגיע להבנה גם על מה שלא מסכימים, לפחות שתבין למה הדברים מקוממים, שלא לומר איך תוכל להרוויח אם תחליט לשנות את עמדתה, את גישתה, את דבריה.
