אתמול בלילה חשבתי עליה
ככה פתאום, בלי הכנה מוקדמת, חושבת עליה ונזכרת כשנסענו לפסטיבל שנטיפי יחד. לא יודעת למה נזכרתי דווקא בשלושת הימים שבילינו יחד שם, רחוקות מכל מי שהכרנו. ובכל פעם שמישהו נהרג, פיגוע או סיכול, או תאונה, ישר חושבת על האחים או האחיות של אותו/ה נפטר/ת. ועל ההורים גם חושבת, וחושבת גם על השאר שאיבדו, שבכל ידיעה של מוות בעיתון או בחדשות או ברדיו, נזכרים בעצמם והפצע נפתח לו וכואב. רויטל.
